יום חמישי, 23 באוקטובר 2014

להתקבל ללמוד אצל מורה


האם אתקבל?
לפני שנסעתי ליפן בשנת 1992, כנראה בהשפעת ספרים שקראתי לפני כן, חששתי שמא יהיה לי קשה להתקבל ללמוד אצל מורה לאייקידו. ימים ספורים לאחר שנחתתי שם והגעתי לקיוטו, הבנתי שכל שהיה עלי לעשות הוא למלא טופס הרשמה, לשלם ולהצטרף.

בעבר הלא רחוק לא היה זה כך. היו מורים שדרשו מכתבי המלצה. היו שראיינו את התלמיד המיועד, ולעיתים קרובות סירבו לקבלו בשל גישה שלא התאימה למורה, תשובות, בלתי מספקות, או "סתם" תחושה לא טובה שהמורה קיבל מהתלמיד המיועד. כך נהג גם מייסד האייקידו.


לא כדאי לך ללמוד כאן.
גם כיום ישנם מורים רבים שאינם אצים בשמחה אל עבר כל תלמיד פוטנציאלי כאילו היה זה לקוח עשיר בחנותם. כאשר ביקשתי להצטרף אל הדוג׳ו של קוֹיָאמָה סנסאי בקְיוֹטוֹ, הוא קיבל את פני בחיוך והורה לי לשבת ולצפות בשיעור. אך כאשר ביקשתי להצטרף כמתאמן, הוא ביקש מתלמידו הבכיר שיסביר לי באנגלית שאולי לא כדאי לי להצטרף אל הדוג׳ו, שכן סגנון האימון בו בוודאי לא יתאים לי... כמובן שהצטרפתי ואני חש בר מזל שהגעתי אליו.

הגישה הזו בה אין זה מובן מאליו שתלמיד שרוצה ללמוד אכן יתקבל על ידי מורו, הגיעה ממסורות עתיקות ביפן, סין, ארצות נוספות במזרח ובעיקר מהודו העתיקה.

עד היום נהוג כך בחלק לא קטן ממנזרי זן רבים ברחבי יפן.


בשער אי הוודאות.
נזיר המחפש אחר מנזר בו יוכל להקדיש את עצמו למדיטציה ולהתפתחות רוחנית, יודע הייטב שמנזרי זן אינם מקבלים כל תלמיד חדש. הנזיר עשוי לנדוד ממנזר למנזר עד שימצא את מקומו.



כמובן שחלק מאלו שמבקשים להצטרף למנזר מתקבלים בסופו של דבר, אך התשובה הראשונה היא תמיד שלילית. לתלמיד שמתדפק על שערי המנזר, ייאמר לרוב שאין מקום במנזר, שהמנזר עני מדי מכדי לתמוך בנזיר נוסף, ועוד תשובות שונות ומשונות. נזיר שיתייאש וילך לדרכו, בוודאי ייתקל בתשובות דומות בכל המנזרים אליהם יגיע, ובסופו של דבר ייאלץ לוותר. אם הנזיר המיועד איתן בדעתו, הוא ימתין מחוץ לשערי המנזר במשך יום, יומיים ולפעמים יותר. ייתכן שהנזירים ירחמו עליו ויוציאו לו מעט אוכל מדי פעם. לפעמים באמת המנזר מלא ולפעמים באמת העוני במנזר הוא כה גדול עד שבאמת לא ניתן לקבל נזירים חדשים, אך הנזיר המיועד שבשער, לעולם איננו יודע זאת. הנזיר אף מוזהר מחיי הנזירות הקשים מנשוא שאשר עימם יהיה עליו להתמודד.





בחצר המנזר.
לאחר זמן מה, ייתכן שיאפשרו לו להיכנס אל חצר המנזר, אך רק אל החצר - לא אל תוך המקדש. הוא עדיין איננו מתקבל כנזיר מין המניין. במשך תקופת מבחן הנמשכת יומיים עד שלושה, אל לו לצפות לקבל במנזר מיטה רכה וחמה. ימי מבחן אלו נקראים "נִיווָה דזוּמֶה" ופרוש המושג הוא "שהות בחצר הכניסה". בתקופת הנִיווָה דזוּמֶה, עליו לשבת במדיטציה כל הלילה, ולאחר מכן במשך היום, לכרוע בסמוך לחפציו. בימי קדם, נהוג היה להקשות אף יותר, והתקופה ארכה כשבעה ימים. ימי ההמתנה בשער ובחצר המנזר הם שיעורו הראשון של הנזיר, בו נמדדת מידת הענווה ומידת ההקרבה-העצמית לה הוא מסוגל.




אם עמד הנזיר בקשיים, הוא מורשה להיכנס אל תוך המנזר, ובמשך יומיים עליו לשהות לבדו ולהעביר את היום כולו במדיטציה.

כחמישה ימים עברו מאז הגיע הנזיר אל שערי המנזר, ועתה סוף סוף הוא מקבל הודעה על קבלתו. מוענקת לו הדרכה בסיסית, נערך לכבודו טקס תה רשמי, והוא מצטרף אל חיי עמל ומדיטציה והקדשה עצמית מוחלטת לתירגול במנזר. עוד מספר ימים עוברים בטרם יתקבל לראיון ראשון מול ראש המנזר.





מפגש ראשון עם המורה
הנזיר יקוד שלוש פעמים בפני מורו, ושוב ייערך טקס תה. המורה עשוי לשאול מספר שאלות כלליות מאוד לגבי שמו של הנזיר, מקום הולדתו, השכלתו וכו׳. הנזיר נבחן בתשובותיו לשאלות הפשוטות הללו לא פחות מאשר ברגעי השקט הארוכים בהם המורה מתבונן בו. לאחר ראיון זה, הנזיר חוזר אל חבריו למנזר. בעתיד, ראיונות נוספים יכילו גם הדרכה אישית.

לקריאה נוספת אני ממליץ בחום על הספר:
"The Training of the Zen Buddhist Monk"
מאת דָייסֶצוּ טֶייטָארוֹ סוּזוּקִי.

הציורים הם מתוך הספר. הציורים צויירו על ידי מורה הזן זֶנצ׳וּ סָאטוֹ ממנזר טוֹקֶייגִ׳י שנמצא בקָמָאקוּרָה. לדברי המחבר, הם צויירו על ידי אדם אשר התנסה בכל המתואר בציורים ולכן הם משקפים את רוח הדברים באופן מדוייק ומרשים.

יום רביעי, 8 באוקטובר 2014

לדוג ירח ולעבד עננים

Fish the moon and cultivate the clouds 釣月耕雲  Genkoan Zen Temple - Kyoto

את התמונה שכאן צילמתי בשבוע שעבר במקדש הזֶן גֶנְקוֹאָן שבקיוֹטוֹ. בכניסה למקדש היה מונח פסל עץ גדול של בּוֹדְהִידְהָארְמָה, וברקע שלו קליגרפייה שנכתבה על ידי ראש המקדש. בקליגרפייה מצויירות המילים הבאות שמקורן בכתביו של נזיר זן מהחשובים שיפן ידעה - דוֹגֶן זֶנְגִ׳י (מלפני כשמונה מאות שנה): ״לדוג ירח ולעבד עננים״ - צ׳וֹ גֶצוּ קוֹ אוּן 釣月耕雲
כאשר הנפש נקיה כאגם שקט, צלול ורגוע, משתקפים בה הדברים כפי שהם. מחשבות, דעות והנחות, הן כמו עננים שמסתירים את השתקפות הירח.
האימון מסייע לנו לעבד את השמיים, להעלים את העננים, ו״לדוג״ את השתקפות הירח. ״לעבד את עננים ולדוג את הירח״.

נזיר זן ידוע נוסף בשם הָקוּאִין שחי לפני כשלוש מאות וחמישים שנה, צייר ציור זן מפורסם מאוד בו נראה קוף שמצביע על השתקפות הירח במים. הקוף הוא מטאפורה לנסיונות השווא שלנו להאמין ולדבוק בתובנות שהן בעצם אשלייה. הקואין עצמו עבר שלב מתסכל זה באימונים, אך מוריו הקשוחים העניקו לו טלטלה נפשית קשה שניערה ממנו את אמונת השווא בהישגיו הרוחניים. זו היתה תקופה קשה מאוד עבור הקואין. הוא כמעט איבד את חייו. אך קשיים אלו העניקו לו אוצר שהפך אותו לאחד מגדולי הזן של יפן.


קוף מצביע על השתקפות הירח / האקואין


היאחזות בהשתקפות הירח, רק מטפחת ומעצימה את העננים שבשמיים.
האימון באייקידו הוא אמצעי מצויין לנקות את שמי הנפש מעננים.


לקריאה נוספת:

בודהיהארמה

דוגן זנג׳י

הקואין

מקדש גנקואן

הקוף והירח

יום שישי, 3 באוקטובר 2014

טילים של הרמוניה

תחנת רדיו איזורית ריאיינה את שיממוטו סנסיי. נושא הראיון היה: ישראל והרמוניה. שיממוטו סנסיי מספר בראיון אודות הקשר שלו עם ישראל והדוג׳ו שלנו, וכן אודות השלום וההרמוניה שהוא מוצא אצלנו.

שיממוטו סנסיי סיפר שבתגובה לטילים שנורו עלינו בזמן המלחמה האחרונה, הוא ירה לעברנו טילי הרמוניה. בדוג׳ו של שיממוטו סנסיי בסיום כל אימון כל המתאמנים ביחד עם שיהאן נשאו תפילה לבטחוננו, לשלום במהרה ולסיום הלחימה.

היום לאחר האימון צילמתי את הלוח של הדוג׳ו של שימממוטו סנסיי. על הלוח רשום התאריך בו ישודר הראיון ברדיו.
תודה ממעמקי הלב לשיממוטו שיהאן ולחברי שוסנג׳י דוג׳ו.


יום שני, 29 בספטמבר 2014

תודה באימון ותודה בחיים

ההתנהלות בחיי היומיום היא ראי שמשקף הייטב את ההבנה הפנימית של האייקידו שלומדים בדוג׳ו.

יש מתאמן אחד בדוג׳ו שלנו, אולי אתם יודעים מי זה, שבסיום האימון כאשר הולכים הביתה, אני שומע אותו לעיתים אומר לחבריו לאימון ״תודה שהתאמנת איתי היום״. הלב שלי זורח כשאני שומע זאת.

שלשום ראיתי בכניסה למקדש בקיוטו את הקליגרפייה הבאה שראש המקדש צייר במכחולו: "אוּצוּקוּשִׁי קוֹטוֹבָּה ווָה קוֹקוֹרוֹ נוֹ הָאנָה" - מילים יפות הן פרחים של הלב.

美しいことばは心の花
מילים יפות הן פרחים של הלב

ישנם גם מעט מאוד (מאוד מאוד) מתאמנים, שלמרות שבאימונים הם קדים קידה יפהפייה, מחוץ לדוג׳ו הם כמעט ולא אומרים תודה. גם לא למשל כאשר כותבים להם ״בהצלחה״, או ״מזל טוב״ וכו׳. גם לא כאשר דורשים בשלומם. אני מאמין שככל שהשנים יעברו וככל שיתקדמו באייקידו, הכרת התודה האייקידואית תבוא לידי ביטוי גם בהכרת התודה שבחיי היומיום.

את הרגשות העזים ביותר שבלב - אהבה, שנאה, שמחה, עצב, הכרת תודה, אנו נוטים להביע בתנועות גוף ובהבעות פנים באופן יותר מוחשי ומיידי מאשר בעזרת מילים. קידה, היא תנועת גוף, שמבטאת בחן ובהדר, ובאופן ברור, צנוע ואמיתי את ענוות ליבנו, לנוכח דבר מה שאנו מעריכים ומודים לו.



לכל תנועה ועקרון באימונים שלנו על הטטאמי, יש חיים משלהם וביטוי גם מחוץ לדוג׳ו.

לתלמידים מתחילים ולצופים מצד, נראה מוזר לראות אותנו קדים זה אל זה, ולעיתים אף אל עבר חפצים, כגון כלי הנשק המסורתיים, משטח האימונים, ואל חזית הדוג'ו, בה תלויה תמונת המייסד. באמנויות יפניות אחרות, כגון טקס התה, נהוג לקוד אפילו אל כפיס במבוק קטן, אשר משמש ככפית לנטילת אבקת תה.


צָ׳אשָׁאקוּ  茶杓

יום ראשון, 28 בספטמבר 2014

רימונים וחיבוקים בדוג׳ו


הגענו לשׁוֹסֶנגִ׳י דוֹג׳וֹ בדיוק בראש השנה. שִׁימָמוֹטוֹ שִׁיהָאן המתין לנו בכניסה לדוג׳ו והראה לנו בהתרגשות את סידור הפרחים שאשתו (מאמא סאן) הכינה מתוך ציפייה ושמחה לקראת המפגש. שנתיים לא היינו כאן.

אִיקֶבָּנה היא אמנות יפנית מסורתית שנקראת גם קָאדוֹ  華道  דרך הפרחים. איקבנה היא אמנות שנתפסת בטעות כאמנות דקורטיבית בלבד, אך למעשה זו אמנות ודרך של ממש (דוֹ  道) להתפתחות אישית, חברתית ורוחנית.

להפתעתנו הגדולה, מאמא סאן שילבה באופן יפהפה והרמוני ענף עם פירות רימון. היא לא ידעה כלל שהרימון הוא אחד הסמלים החשובים של ראש השנה ביָצגוֹ את 613 המצוות (בשל מאות זרעיו המתוקים), וכן בהיותו ״פרי חדש״.

המחווה המרגשת של מאמא סאן ושיהאן, וקבלת הפנים החמה, המחבקת והאוהבת, העניקו לנו פתיחה נפלאה לשהות שלנו בקיוטו. האימון ששיממוטו שיהאן העביר לאחר מכן היה מהמעשירים והמרתקים שחוויתי.

כמה רגשי תודה הלב יכול להכיל, ועדיין זה לא מספיק בכדי לחוש באופן מלא את התודה לזוג הנדיר הזה.

יום שבת, 16 באוגוסט 2014

אייקידו, אֻמָּנוּת ואָמָּנוּת מאת טֶרִי דוֹבְּסוֹן סנסיי

ערן ניר והראל אברוצקי בהדגמת אייקידו במוזיאון היפני בחיפה (מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית). צילמה: אשרת ניר  2014 ©

״כך הגדיר אוֹדְן את ההבדל בין אֻמָּן לאָמָּן: אֻמָּן יודע תמיד מה תהיה תוצאת עבודתו, בעוד שאָמָּן לעולם לא יודע. אני חושב שבאייקידו, קיים מיזוג נפלא של שניהם. אתה לומד את המלאכה, ואז אתה לומד להשליך את המלאכה ולקחת חלק באמנות.״
מאת טֶרִי דוֹבְּסוֹן סֶנְסֶיי, מתוך הספר ״It's a lot like dancing... an aikido journey״




“A craftsman knows in advance what the finished result will be, while the artist knows only what it will be when he has finished it. But it is unbecoming in an artist to talk about inspiration; that is the reader's business.”
W. H. Auden







וִיסְטְן יוּ אוֹדְן (1907-1973): היה משורר אנגלי.

אֻמָּן: בַּעַל מְלָאכָה.
אָמָּן: אִישׁ הָעוֹסֵק בִּמְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת, בְּאָמָּנוּת. צַּיָּר, פַּסָּל, מּוּזִיקַאי, סּוֹפֵר, וכו׳.
טֶרִי דוֹבְּסוֹן: טרי דובסון סנסיי היה תלמידו של מייסד האייקידו ביפן ומורה לאייקידו בעל שם.
It's a lot like dancing... an aikido journey: לפרטים אודות הספר הקלק/י כאן.
בתמונת האייקידו: ערן ניר והראל אברוצקי בהדגמת אייקידו במוזיאון היפני בחיפה (מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית). צילמה: אשרת ניר  2014 ©

יום שישי, 15 באוגוסט 2014

דָארוּמָה סָאן והאימון שלנו באייקידו

הדוג׳ו שלנו קיבל מתנה נחמדה - בובת דָארוּמָה סָאן יפנית מאלון, אייל ואֵלָה שמתאמנים איתנו באייקידו וחזרו מטיול בר-מצווה בארה״ב. דארומה סאן הוא אחד הצעצועים המסורתיים הידועים ביותר ביפן. במבט ראשון הוא נראה כמו ״נחום תקום״ יפני וססגוני, אך מאחוריו אגדות, היסטוריה וסיפור עתיק בן 2500 שנה.

שמו המקורי ההודי של דארומה סאן היה בּוֹדהִידְהָארְמָה - נזיר בודהיסטי הודי שחי במאה החמישית או השישית לפני הספירה, ונדד לסין במסע ארוך ומסוכן, שם נעשה למורה ולדמות נערצת ולימד במספר מנזרים.
על פי המסורת, בודהידהארמה היה הראשון בשושלת אבות הזן של סין. מאות שנים לאחר מכן, תורתו נדדה לארצות הגובלות עם סין וכמובן גם ליפן, בה הזן בודהיזם זכה לפריחה יוצאת דופן והשפיע בה על אינספור תחומים: אמנויות, בישול, עיצוב, גינון, אמנויות לחימה, שיטות הוראה, חינוך, ספרות, שירה, ועוד...

בודהידהארמה - נזיר הודי שחי בסין במאה החמישית לפני הספירה

בנוסף, אגדות מייחסות לבודהידהארמה את הבאת צמח התה מהודו לסין - שנועד לסייע לנזירים וגם לו להישאר ער במשך שעות רבות של ישיבה במדיטצייה.

מסופר גם שאמנויות הלחימה הסיניות, מקורן בתרגילים וטכניקות שבודהידהארמה לימד את תלמידיו. קרוב לוודאי שאכן הנזיר ההודי היה מאומן ומיומן באמנויות לחימה הודיות עתיקות שהיו קימות באותה תקופה. הוא בחר לאמן את תלמידיו בסין על מנת לחזק את הגוף ואת הנפש שלהם ולסייע להם להחזיק מעמד בתירגול הקשה של מדיטציית ולימוד זן בודהיזם, וכמובן גם לשם הגנה.

הבובה היפנית מכילה בעיצוב שלה מספר רעיונות ואגדות שכולן קשורות ומיוחסות לנזיר ההודי המפורסם:

למעוד שבע פעמים ולקום שמונה:
כל יפני מכיר את האימרה: "נָנָה קוֹרוֹבִּי יָה אוֹקִי", או בפירוש לעברית, "שבע פעמים ליפול ושמונה פעמים לקום". בובת בודהידהארמה העגלגלה, חוזרת לעמוד לאחר שמנדנדים אותה או מפילים אותה. מין "נחום-תקום" יפני שכזה. הנזיר שתמיד קם!
בכל פעם שעינינו נתקלות בו, אנו מקבלים עידוד וכח להתגבר על כל אותן פעמים בהן החיים ״מפילים״ אותנו. בעזרת חכמה וסבלנות, וכמובן אמון עצמי ועזרת חברים, נקום ונתגבר, בהשראת סיפורו של בודהידהארמה שהתגבר על קשיי המסע הרגלי המסוכן והקשה מהודו לסין, ההסתגלות לארץ חדשה על מנהגיה ושפתה, והיעשות למורה דגול ונערץ שמאות מליוני מאמינים בודהיסטיים זוכרים ומקבלים ממנו השראה ותובנות.

מבט חודר וחובק עולם:
העיניים הפקוחות לרווחה מסמלות את מבטו החודר והתקיף של בודהידהארמה. מבט נוקב שמביט באומץ אימתני אל האמת הגדולה והיישר אל ליבם ונפשם של תלמידיו. המבט נועד ״להפחיד ולגרש״ את הטיפשות, חוסר הכנות, הגאוותנות, מחשבות מיותרות, ואת השלילי שמפריע להתפתחות רוחנית.

היכן האישונים?
הבובה שקיבלנו במתנה היא עם עיניים ללא אישונים. נהוג ביפן בתחילת השנה לצייר אישון של עין אחת, ולחשוב או לספר אודות השאיפות והמטרות לשנה החדשה. משהמטרות הושגו והשאיפות הוגשמו, נהוג לצייר את האישון השני. כשחייתי ביפן, עברתי בתחילת השנה מול תחנת משטרה גדולה בקיוטו. מפקד התחנה עמד בכניסה, ומולו ניצבו כל שוטרי התחנה. המפקד נשא דברים, ולאחר מכן ניגש אל בובת דארומה סאן ענקית בגובה שני מטרים, ועם מכחול גדול הוא צייר את האישון של עין אחת של הבובה.



בראש השנה הקרוב, אני מקווה שנתכנס גם אנחנו בדוג׳ו, נספר על התכניות שלנו לשנה הקרובה ונצייר אישון אחד בעין של הבובה. בתקווה שבסוף השנה נצייר גם את השניה.

ללא ידיים ורגליים:
בדמותו של דארומה סאן בציורים עתיקים ובאמנות עממית, כמו גם בבובה שקיבלנו, לא ניתן להבחין בידיים וברגליים. האגדה מספרת שמרוב ישיבה במדיטצייה, כבר לא היה לבודהידהארמה עוד צורך בידיו וברגליו על שאפילו וותיקי תלמידיו לא זכרו כיצד נראו.

בודהידהארמה באימונים שלנו:
דארומה סאן מסמל מעלות רבות באימונים שלנו באייקידו. אנחנו תמיד שואפים לקום בזריזות ובמלוא אנרגיה מכל נפילה וגלגול ומנסים להכיל במבט שלנו את כל הסביבה ואת רוחו של התוקף. כמו דארומה סאן, אנו שואפים לשמור על תודעה ערה ורחבה, לתרגל בשקדנות שקטה ובאמון, ומקווים להגשים את עצמנו ואת היכולת שלנו, ולסייע לאחרים לעשות זאת.