יום חמישי, 23 בנובמבר 2017

מֵרוּק האמנות, מֵרוּק הלב

חידוד עפרון מקטין אותו, וכך גם השחזת להב או ליטוש יהלום. פעולת הליטוש, מסירה שכבה ומקטינה את שזכה בחדות ובברק. לעומת זאת, בלימוד ובתירגול אמנות, חידוד, השחזה וליטוש, מגדילים את האמנות ומפתחים את האמן.

השבוע, עם הצטרפות מתאמנות ומתאמנים חדשים לקבוצת האייקידו, זכינו להתאמן ביחד עימם על העקרונות הבסיסיים ביותר של האייקידו ועל ליטוש, חידוד ומֵרוּק שלהם. 
המתאמנים החדשים למדו, ולצידם מרקו הוותיקים יותר את שלבי הקידה, הקימה והישיבה, את העמידה הבסיסית והצעדים הראשונים, וכן את הדרך בה מברכים זו את זה. אפשר היה ממש להרגיש כיצד העיסוק בכל אלה השרה על השיעור ברק מיוחד ואוירה כל כך נעימה.

תודה לכל ה״מתקדמים והמתקדמות״ על ההשתתפות עם המתאמנים הטריים.


מקור התמונה:
https://www.pinterest.jp/pin/730849845750757349/

יום שלישי, 21 בנובמבר 2017

מורה

בגיל שש-עשרה נוכחתי בחשיבות הימצאותו של מורה בחיי. בנוסף לערך הלימוד מבעלי נסיון, קיים גם הצורך הקהילתי והשורשי בדמויות מנחות כמו שָׁמָאנִית, ראש כפר, זקני מדורת השבט ודומיהם.

ברחבי המבט שלי על שלושים ושלוש השנים שלי תחת מורות ומורים יש לא מעט דמויות, ולכולן נתונה תודתי:

מורה דרך
מורה מציאוּת
מורה תוכחה
מורה בדיחוּת
מורה חָכְמָה
מורה שטועה
מורה שכושל
מורה חלומותי בעיני רוחי
המורה שאני רוצה להיות
והמורה שהשליך אותי לעֲזָאזֵל - שגם בו יש שיעור לחיים - בעֲזָאזֵל הנפשי.
מורה שקיבל
שנפטר - ושעימו עודני משוחח בליבי -
שהותיר שיעור לא פתור
לא ברור
וניעוּר - שהוא תמיד חומר טוב לשיעור - על היצמדות.
המורה היום בן שמונים, וארעיות הימצאותנו בעולם היא התמריץ הגדול לפקוח אזניים ועיניים ולב, ולקלוט ככל האפשר, ולחשוב ולהפיק, ולשתף אותו ללא מבוכה וללא עכבות.
ולספר, ולהציע: לְסַגֵּל לב עָנָו ולגלות סגולותיו
של ראש מורכן בקידה,
הקשבה ארוכה, הרבה מעבר לנקודה.


הציור הוא מעשה מכחולו של נזיר הזן נָנְטֶמְבּוֹ. מצוייר בו מקל ההליכה שלו, שסייע לו במסעותיו לעליה לרגל בין מקדשים, וגם היה אֵימָת תלמידיו אף שזכו תחת חבטתו להארה ולגילויים מרחיקי לכת.
בקליגרפיה שמשני צידי המקל הוא כתב:
״חבטה ממקל נָנְטֶמְבּוֹ אם תדבר
חבטה ממקל נָנְטֶמְבּוֹ אם לא תדבר״

יום שבת, 11 בנובמבר 2017

בן הדרקון

בן הדרקון
מאת זאב ארליך ©2017

לפני שנים, כשסבא וסבתא שלנו עוד היו קטנים, גר ילד די מיוחד בעמק הציפורים שבין ההרים הגבוהים שבצפון יפן. הבית בו משפחתו הגדולה התגוררה, שכן ליד שדה אורז גדול, ובמבואה של ביתם תמיד היו מסודרים פרחים יפים שאימו ואביו נהגו לבחור באהבה.

הילד הפליא בציוריו בכל מקום בו יכול היה לצייר. על כל נייר ומפית, בעזרת מקל בבוץ ובשלג, ולפעמים אפילו בתנועות יד שציירו באויר את נפלאות דמיונו. כל שביקש תמיד מהוריו היה להיעשות לצייר וללמוד אצל טובי הציירים של תקופתו. השנים חלפו, והילד המצייר נעשה לנער שצייר אף יותר, וכשחגג בהתרגשות רבה את יום הגֶנְפּוּקוּ שדומה לחגיגת בר המצוה הנהוגה אצלנו, הוא ביקש מהוריו שירשו לו לעבור לללמוד ולהתגורר אצל צייר דגול ולהיות לו לשוליה. הוריו רתמו את הסוס הקטן שלהם לעגלה, ורכבו עם בנם במשך חמישה שבועות עד שהגיעו אל ביתו של צייר ידוע. לאחר שנוכח הצייר ברצינותו ובכשרונו של הנער, הזמינו להתגורר עימו בתנאי שיסייע במלאכות הבית ובמילוי מלא של הנחיותיו.

השכם בבוקר, מצא הנער את הצייר יושב על רצפת הטָטָאמִי, כשלפניו ניירות ווָאשִׁי והוא משפשף את מקלון הדיו שלו על קערת בזלת כדי להפיק ממנו דיו. מכחוליו היו מסודרים מולו, ודמותו קרנה כבוד, ענווה וריכוז. התיישב הילד לידו ושאל האם יוכל לצייר. כן, ענה לו הצייר, אבל אין לך נייר ווָאשִׁי. כדי שיהיה לך נייר, עליך ללמוד לייצר אותו בעצמך. כך, במשך מספר שבועות, לימד הצייר את הנער כיצד לייצר ווָאשִי; אילו ענפים על שפת הנחל עליו לגזום, כיצד לבשל את סיבי העץ הלבנים, את מלאכת סינון המים הדביקים וייבוש השיכבה שנותרה על המסננת השטוחה בשמש, עד שאפשר היה להפריד בעדינות את דפי הנייר העדינים מהמגשים שהתיבשו.

לאחר מכן שלח הצייר את הנער אל בעל מלאכה קשה יום שייצר מקלוני דיו שנקראים סוּמִי. מקלוני סוּמִי שימשו הציירים באותה תקופה ומשמשים אותם עד היום. ייצור סוּמִי לא הביא פרנסה רבה למשפחה, אך היה זה מקצוע שעבר במשך דורות רבים מאב לבן ולמרות הקשיים, המסורת המשפחתית נשמרה. הנער למד לבחור עץ וחומרי גלם ששימשו אותו במלאכת הייצור המפרכת של מקלוני הסוּמִי.

מששב הנער אל ביתו של הצייר, הוא שוב נשלח למספר חודשים, והפעם אל זוג ישישים שיצרו מכחולי פוּדֶה. הוא חש צער לגלות שהמכחולים יוצרו משיער פרווה של בעלי חיים שונים ולמד שאין לבזבז ולו גם שערה אחת. ענפי במבוק מתאימים נבחרו בקפידה, והמלאכה העדינה לימדה אותו את משמעותו האמיתית של הביטוי "כחוט השערה". הוא למד להכיר תודה לאלי חורשת הבמבוק ממנה ניטלו ענפים למכחולים, והוא נהג ללוות את בעל המלאכה אל המקדש בו הניחו מנחה לנשמת החיות שנאלצו לתרום מפרוותן לשערות מכחול הפוּדֶה.


שב הנער אל בית הצייר. חלפה לה שנה שלמה, והוא עדיין לא הורשה לצייר אפילו קו בודד, אך למד להוקיר ולכבד את כל הכלים והחומרים שיצר. הוא למד להתיחס אליהם בחרדת קודש.

בוקר אחד, בעודו מטפל בהנאה וברוגע בגן היפה של הצייר, נקרא הנער אל חדר העבודה. הצייר ישב על הארץ. חודשים ארוכים חלפו מאז הורשה בפעם הקודמת להכנס אל הסדנה, והפעם הבחין בפרטים אליהם לא שם לב בעבר. הוא התרשם עמוקות מאופיו הנזירי של החדר הקט, שהרהיט היחיד בו היה קופסת עץ שניצבה לה בפינה, והכילה, כך סבור היה, את כלי הציור. קירות העץ היו עירומים ורק בפינה היתה גומחה קטנה בה היה תלוי ציור פשוט אך יפה. מתחת לציור ניצב היה כלי חרס עדין ובו פרח ושלושה ענפים צעירים שהיו מסודרים בחן נוגע ללב.

חמישה גליונות נייר ווָאשִׁי הונחו לפני הצייר על רצפת הטָטָאמִי, והוא ישב שם ועיניו היו ספק פקוחות ספק עצומות. פיו היה לחריץ דק, ונשימתו, אף שהיתה עמוקה, לא ניכרה בגופו. כך הוא ישב ללא תחושת זמן, עד שפקח את עיניו ונטל את מכחולו. בשילוב המושלם ביותר של עדינות ונחישות, ובתוך שניות ספורות, צייר חמישה ציורים: סחלב, במבוק (חִיזְרָן), שזיף יפני, חרצית ואורן.




במשך שנה שלמה למד הנער לצייר במבוק. הוא למד לציירו על כל מיניו המוכרים; עלי וענפי במבוק ברוח, בשלג ובגשם, בעוביים שונים, בזויות שונות ועוד ועוד. "עליך לאהוב את הבמבוק בכל ליבך. עליך להיעשות לבמבוק עצמו..." כך אמר לו הצייר. שעות רבות בילה הנער בהתבוננות בחורשות הבמבוק שהקיפו את בקתתו של הצייר. עשרות אלפי עלים וענפים הוא צייר, ומשעברה שנה, הניח לפניו הצייר את ציור האורן. "עכשיו אהוב את האורן" הוא אמר לו.

כך, ציור אחר ציור, חלפו להן חמש שנים. הנער שהפך לבחור צעיר, שקד אך ורק על ציור חמשת בני משפחת הצומח.

כעת, אמר לו הצייר, בזכות חמישה אוצרות אלה, למדת את כל עקרונות הציור. כל דבר שתרצה לצייר אי פעם נמצא כבר בתנועות המכחול ששימשו אותך בציור חמשת הנושאים. משיכות מכחול אלה הפכו לחלק מגופך וליבך. צא לדרכך. אינך זקוק לי עוד, ואם תישאר בצילי, הדבר רק יפגע ויגביל את כשרונך ואת התפתחותך.

כמתנת פרידה, העניק הצייר לתלמידו חותמת יפהפיה שנשאה את שם האמן "בן הדרקון". מעתה והלאה אנא חתום בחותמת זו על כל ציור שתצייר. אך זכור, לעולם אל תדרוש כסף עבור ציור שלך. לעולם אל תחשוב על תמורה בזמן שאתה מצייר. אם יציעו לך תשלום, קבלו בהכרת תודה ותרום חלק. אם לא ינתן לך תשלום, הגש את הציור בהכרת תודה עמוקה אף יותר. זו תמצית לב ליבה של אמנותי.

שמו של הצייר הצעיר הלך לפניו והוא נעשה אהוב על ידי אנשי יפן. יצירותיו נגעו לליבם. ציוריו התנוססו במקדשים גדולים ואף בביתם של עשירי יפן ועניה כאחד. שמו נודע אף במדינות שכנות והגיע אף אל אצילי ומלכי אירופה.

משחלפו שנים רבות והזיקנה ניכרה באצבעות ובפני האמן, הוא החל לתהות וביקש להבין מדוע בחר עבורו מורו את השם "בן הדרקון". כדי לנסות להבין זאת, הוא אסף כל מידע שעלה בידו להשיג אודות דרקונים. הוא למד לצייר דרקונים והקדיש יותר ויותר זמן להכירות עם היצור האגדתי. ציורי דרקונים עיטרו את ביתו וכמעט כל שיחה איתו נתגלגלה במוקדם או במאוחר אל הנושא שסיקרן אותו - דרקונים. כך במשך שנים רבות הוא הלך ושקע בעולם הדרקונים וחלומו הגדול ביותר היה להצליח לצייר דרקון אמיתי.

משקרב הזקן אל סוף ימיו הגיעה השמועה אודותיו אל מלך הדרקונים. משהשתכנע שמדובר בצדיק מופלא ואמן שהקדיש את חייו אל לב ליבה של משמעות האמנות, הוא החליט לשמחו ולהעניק לו מפגש פנים אל פנים. "לאחר שיראה את דמותי הוא יוכל להגשים את חלומו ויצליח לצייר דרקון אמיתי".

בלילה סוער הוא הגיח בעיצומו של ברק והופיע במלוא הדרו אל מול הצייר הזקן בדיוק כאשר ישב לו מול החלון והתבונן נפעם בסערה הגדולה. לאור סינוור הברק, לנגד עיניו התגלה ראשו העצום של מלך הדרקונים. "בן הדרקון" פער את עיניו בתדהמה. נשימתו נעתקה מפיו וליבו נדם.


הסיפור הוא בדיית ליבי, ורק הסיום עם הדרקון הוא גירסה של סיפור עם יפני.

מקווה שנהנית,

זאב

יום שישי, 10 בנובמבר 2017

מַבָּע

מחיים זו את זה, פניהם אל האור


מקור ושורש המילה ״ מַבָּע״ הוא נביעה, כנביעת מי מעיין.
אם מי תהום הם הרגש שבלב, מבע הוא נביעתם. מבע עיניים, ארשת פנים, מגע, רכות או נוקשות, חיבוק, קול, הַנְגָּנָה (אינטונציה), יציבה ומנח גוף.

לגוף שלנו נדרשים מים נקיים, אויר טוב, תזונה בריאה שמורכבת מאבות המזון, פחמימות, ויטמינים, מינרלים ועוד. המזון החיוני ביותר לנפש הוא רגש. מבע של רגש מחייה את הזולת ומחייה את המביע.



סידור פרחים בבית תה בקיוֹטוֹ

סידור פרחים ביפן נקרא אִיקֶבָּאנָה או בפירוש מילולי, הענקת חיים לפרחים או פרחים שמעניקים חיים. ביפנית, סידור פרחים נקרא ״החייאה,״ או הענקת חיים. הפרחים אמנם נקטפו ואינם צומחים עוד, אך העמדתם וסידורם ברגש, מעניקים להם מראה חי, שמחייה את המתבונן בהם.

אפשר לומר את אותן מילים בדיוק בדרכים שונות. בהתאם לרגש ולהנגנה, תיווצר בלב השומע תחושה שונה לגמרי. בוקר טוב בקול שטוח יהיה שונה לגמרי מבוקר טוב בקול חם ובהנגנה נעימה.

כשמתחבקים, מרגישים הייטב את עומק ואת מידת האהבה. אפשר אמנם לרגע להיות שחקנים ולזייף, אך לא לאורך זמן. בסופו של דבר הלב יודע הייטב להבדיל בין הצורה למהות. בין תנועה לרגש.

באמנות קיים הבדל תהומי בין התמקדות בטכניקה מעולה בלבד לבין מיומנות גבוהה שיש בה גם רגש. כך בנגינה, בציור, בריקוד, וכמובן גם בתחומים אחרים כגון בישול, נאום, הוראה ועוד.
קטע נגינה, מדוייק ככל שיהיה, לא ישתווה ליצירה שמנוגנת עם רגש. עם כל הלב.

באייקידו, אין צורך להמתין לרכישת מיומנות גבוהה. כבר החל מהשיעור הראשון, אפשר להתחיל לתרגל מבע, כאשר מחווים קידה בכניסה אל הדוג׳ו. משצעדנו צעד או שניים אל תוך הדוג׳ו, נעמדים ומביטים מבט רחב, וברגשי כבוד ותודה קדים קידה איטית ומלאת כוונה.


השבוע חשבתי הרבה על הרגש שאני מביע, על הרגש באייקידו שלי, ובחיים, ועל רגש כלפי הזולת, והרגש שמוענק לי. על מבע ומקורות הנביעה שלו...


מַבָּע

אם רגש הוא מי תהום
מבע הוא מקורות הנביעה שלהם
דרך העיניים
רכות או נוקשות הגוף
יציבה
מילים
הַנְגָּנָה (אינטונציה)
מגע


מבע


עצי ערבה לאורך חפיר טירת הִימֶגִ׳י (יפן)

יום שלישי, 31 באוקטובר 2017

הסמוראי הזערורי אִיסוּן בּוֹשִׁי 一寸法師

אִיסוּן בּוֹשִׁי הסָמוּרָאִי הזערורי
מיפנית: זאב ארליך © 2017

מעשה שהיה ביפן לפני שנים רבות. ממש ממש רבות.
באותם ימים, עיר הבירה העתיקה קְיוֹטוֹ היתה ססגונית ויפה אף יותר מהיום. רחובותיה הצבעוניים שקקו חיים, ומקדשים, גנים ופגודות היו פזורים בין בתי העץ היפים.

קְיוֹטוֹ   מקור התמונה בקישור

הרחק משם, בכפר קטן ששכן לו בשקט בלב ההרים הירוקים, נולד ילד, שבאורח פלא, היה בגודל של זרת. הוריו התפלאו מאוד, אבל שמחו שמחה גדולה והודו בכל ליבם על נדיבות השמים, שכן נולד להם תינוק לאחר שכבר הזדקנו וחשבו שלעולם לא יהיה להם ילד. הם העניקו לו את השם אִיסוּן בּוֹשִׁי, וגידלו אותו בביתם שהיה צנוע, אך התהדר בגג שכולו היה עשוי קני סוף.



פירוש השם ״אִיסוּן״ הוא סוּן אחד. סוּן הוא מידת אורך יפנית שמקבילה לכשלושה סנטימטרים, או פחות או יותר, אורכה של זרת של ילד. ״בּוֹשִׁי״ הוא כינוי חיבה לילדים.

כמה חמוד היה אִיסוּן בּוֹשִׁי, וכמה שימח את הוריו. השנים עברו והוא נותר בגודל של זרת אך תמיד היה מאושר. ילדי הכפר שיחקו עימו ונהנו מחברתו מאוד, והוא היה חזק ולא וויתר על שום מטלה או משימה. אכל תמיד בתאבון רב והיה בריא מאוד, אך נותר קטנטן. הוא חיפש דרכים להתחזק ולהצטיין, והחל לגלות סקרנות לעולם סביבו, שלצערו, הוסתר לרוב על ידי הצמחים והחפצים שהיו גבוהים ממנו.

בוקר אחד, בחר את העץ הגבוה ביותר בכפר והחל לטפס עליו. אט אט העפיל במעלה הגזע, וככל שטיפס אל עבר הצמרת, התפעל עמוקות מהעמק, מהיערות, מהשדות, ובמיוחד מהנהר הרחב שנגלה לנגד עיניו.

באותו ערב, שאל את הוריו, לאן זורם הנהר? אביו ענה לו; אל מעבר להרים. ומה יש  מעבר להרים? שאל אִיסוּן בּוֹשִׁי. עיר הבירה קְיוֹטוֹ, ענה לו האב הקשיש. המון סָמוּרָאִים בקימונו צבעוני מהלכים שם, ונשים יפות גרות בה.

מאותו ערב ואילך, החל אִיסוּן בּוֹשִׁי לחלום על קְיוֹטוֹ, ומשאלתו להגיע אליה הלכה וגדלה, עד שיום אחד הודיע חגיגית להוריו שהוא יוצא לקְיוֹטוֹ כדי להיעשות לסָמוּרָאִי חשוב. ההורים לא עמדו בפני נחישותו, והחליטו לברכו ברכת דרך צלחה. הם ציידו אותו בסיכה ששימשה אותו כחרב, נתנו לו קש כדי שיהיה לה לנדן, והניחו אותו בנהר בתוך קערת אורז מעץ שמקל אכילה אחד ששימש לה משוט. זוג הקשישים נופפו בידיהם לשלום וביקשו שישמור על עצמו במסע.


בול של דואר יפן עם דמות איסון בושי שט בנהר

כך שט לו אִיסוּן בּוֹשִׁי וחתר במרץ במורד הנהר במשך מספר ימים, בסערה ובשמש, במפלים מפחידים ובזרמים רגועים, ועם מנוחות לילה קצרות לצליליהם הנעימים של צרצרים וצפרדעים. בוקר אחד לשמחתו, הגיע אל העיר קְיוֹטוֹ, ואת הקערה הקטנה שלו עצרה באמצע הנהר, אחת מרגליו של גשר מפואר שנישא מעליו. היה זה גשר סָאנְג׳וֹ. אִיסוּן בּוֹשִׁי טיפס במעלה הגזע, וכשהגיע אל מעקה הגשר, הביט סביב והופתע לגלות שקְיוֹטוֹ גדולה ויפה אפילו יותר משתיאר לעצמו.

גשר סאנג׳ו בקְיוֹטוֹ - הדפס עץ של אוּטָגָאווָה הִירוֹשִׁיגֶה

רגליו נעצרו מול אחוזת סָמוּרָאִי מהחשובים בעיר - האציל מרחוב סָאנְג׳וֹ. האציל הופתע מאוד למראה הנער הקטנטן, אך עוד יותר מכך, התפעל מהתלהבותו ומנכונותו לעבוד קשה ולהתקדם. סקרן עד מאוד ואף משועשע מעט, קיבלו מייד אל שורות הסָמוּרָאִים שהיו תחת חסותו.

לאציל היתה בת יפה, ושמה הָארוּהִימֶה, שמייד ביקשה מאביה, שיאפשר לאִיסוּן בּוֹשִׁי להיות לה למשרתה האישי. הסָמוּרָאִי הזערורי והָארוּהִימֶה היפה קדו זה לזו, ואִיסוּן בּוֹשִׁי קיבל על עצמו את תפקידו. חיבתה אליו היתה רבה, והוא סייע לה בכל עיסוקיה, בתירגול כתיבה במכחול, בפריטה על מיתרי הקוֹטוֹ, בנגינה על תוף הצוּצוּמִי, ובלימודים. בשאר הזמן, קיבל הדרכה והצטיין באימוני חרב.

העונות היפות בקְיוֹטוֹ החליפו זו את זו. באביב פרחו עצי הדובדבן המרהיבים ביופיים, בקיץ מילאו הגשמים את שדות האורז המוריקים. בסתיו נצבעו עלי העצים בצהוב עז ובאדום בוער, ובחורף כיסה שלג רך ויפה את גגות המקדשים. כך חלפו שנים, ואִיסוּן בּוֹשִׁי נעשה לסָמוּרָאִי אמנם זערורי, אך לתפארת.

בשיא יופיו של האביב, ביקשה הָארוּהִימֶה לבקר במקדש קִיוֹמִיזוּ שנישא מעל לעיר קְיוֹטוֹ. פריחת הדובדבן בו היא היפה ביותר, ושקיעת השמש שנשקפת ממנו היא מהיפים שבמחזות הטבע. באותם ימים, פשטה שמועה על סכנת אֹונִי, הלו הם שדים אימתניים ששכנו בהרים ובאיים רחוקים. תושבי קְיוֹטוֹ הזהירו את הָארוּהִימֶה מפני אוֹנִי שנהגו לפקוד את איזור מקדש קִיוֹמִיזוּ, ולחטוף משם את נערות קיוטו היפות. לקראת צאתה לדרך, אביה של הָארוּהִימֶה אסף את טובי הלוחמים שבין הסָמוּרָאִים ששירתו תחתיו, ואליהם דרש כמובן להצטרף גם אִיסוּן בּוֹשִׁי האמיץ.

מקדש קיומיזו   מקור התמונה בקישור

כשהגיעו, הָארוּהִימֶה נשאה תפילה במקדש שטבל בעצי הדובדבן הפורחים, ומופע השקיעה צבע את שמי העיר בגווני סגול, ורוד ואדום. החשיכה החלה לרדת, והפמליה צעדה במורד השביל היפה שיורד מהמקדש בחזרה אל העיר. לפתע, האדמה רעדה, עננים כיסו את ההר, השיחים רעשו, ואוֹנִי ענק ואדום רץ לעברם. הסָמוּרָאִים שלפו את חרבותיהם, אך עורו של האוני היה עבה וקשה, והוא אפילו לא הרגיש את החרבות החדות של הלוחמים. הוא השליכם לכל עבר, ופנה אל הנערה היפה. 

באותו רגע הוא שמע קול אמיץ ועז שבקע מכיון כפות רגליו. לאן אתה מסתכל אוֹנִי? הבט לכאן, למטה, אני אִיסוּן בּוֹשִׁי, ואני מזהיר אותך לבל תיגע בהָארוּהִימֶה. האוֹנִי צחק בקול גדול, ואִיסוּן בּוֹשִׁי קרא לעברו, אתה צוחק צחוק מתגלגל, אני מזהיר אותך, אל תתקרב. הסתלק, קרא האוֹנִי, אחז בו בין שתי ציפורניו, הניף אותו באויר ובלע אותו.

במעמקי הבטן, אִיסוּן בּוֹשִׁי שלף את חרבו, ודקר את האוֹנִי. דקר ודקר, והאוֹנִי התחנן שיפסיק. התחנן והתחנן, עד שהבטיח ללכת לדרכו. אתה מבטיח? שאל אִיסוּן בּוֹשִׁי. אם כך, פתח פיך והוצא לשון. האוֹנִי התכופף אל האדמה, פתח את פיו, ובמורד לשונו יצא זקוף קומה אִיסוּן בּוֹשִׁי, והחזיר את החרב אל גבעול הקש.

איסון בושי מגרש את האוני    מקור התמונה בקישור

האוֹנִי ביקש רחמים ונשבע שלא לעשות זאת שוב, ומשקיבל רשות, ברח כל עוד נפשו בו. בהיסח דעת, הפיל האוֹנִי את פטיש הקסמים שלו - את האוּצִ׳ידֶה נוֹ קוֹזוּצִ׳י.
היי, אוֹנִי, קרא אִיסוּן בּוֹשִׁי בפליאה; נפל לך משהו, בוא לקחת את זה. אך האוֹנִי כבר היה רחוק. 

הָארוּהִימֶה שכה דאגה לחיי אִיסוּן בּוֹשִׁי שמחה לראותו ושאלה אותו לשלומו. אִיסוּן בּוֹשִׁי שנראה כאילו לא אירע דבר, הרגיע אותה ומייד שאל, מה זה הדבר הזה שנפל לאוֹנִי? הָארוּהִימֶה הרימה את הפטיש הצבעוני ואמרה לו, זה פטיש מכושף. יש בתוכו פעמוני קסם, והוא נקרא אוּצִ׳ידֶה נוֹ קוֹזוּצִ׳י. כל משאלה שמביעים בפניו מתגשמת מייד. מה אתה רוצה להגשים? אִיסוּן בּוֹשִׁי חשב לרגע ואמר לה; אני מבקש גוף נפלא וגדול. הבנתי, אמרה הָארוּהִימֶה, וחזרה אחר מילותיו, בעודה מנענעת את הפטיש שהשמיע צליל זך של פעמונים. בתוך רגעים ספורים, אִיסוּן בּוֹשִׁי הלך וגדל עד שלנגד עיניה, עמד סָמוּרָאִי צעיר, נאה וחזק.

כך, שנים ספורות לאחר שעזב את הכפר, ולאחר שהתאמץ והתגבר על הקשיים, הגשים הנער את משאלתו להפוך לסָמוּרָאִי גדול. השם המכובד - הוֹרִיקָאווָה שׁוֹשׁוֹ הוענק לו, הוא נישא להָארוּהִימֶה, והזמין את הוריו מהכפר לחיות עימם באחוזה.
מאותו יום, הם חיו כולם באושר רב. פטיש האוּצִ׳ידֶה נוֹ קוֹזוּצִ׳י שנותר ברשותם המשיך להגשים להם משאלות, להעניק להם אבני חן וכסף והפתעות רבות.



הסיפור מופיע במקור בספר אוֹטוֹגִיזוֹשִׁי שפורסם לפני יותר מחמש מאות שנה, ובו מקובצים כשלוש מאות וחמישים סיפורים מהפולקלור היפני.


אוּצִ׳ידֶה נוֹ קוֹזוּצִ׳י







יום ראשון, 29 באוקטובר 2017

תלמידים שהפכו למורים

כשקיבלתי דאן 4, המורה שלי לאייקידו לקח אותי לבית קפה קטן בעיר קְיוֹטוֹ לאחר אחד השיעורים, ובשיחה עימו הוא ״הזהיר״ אותי מכך שמעתה יכנו אותי לעיתים בדוֹג׳וֹ בתואר ״סֶנְסֶיי״ שמשמעותו מורה. הוא הסביר לי שרצוי שלא אתן לאגו שלי לגאות בקרבי, ושאשמור על הענווה הנחוצה לנו בדרך.

הדוג׳ו שלנו ברחובות פועל כבר כשמונה עשרה שנים, וראשוני התלמידים בו שהתמזל מזלי ליהנות מחברתם ממש מאז ימיו הראשונים, הצטרפו לנסיעה קבוצתית אל המורה שלנו שִׁימָמוֹטוֹ סנסיי שמלמד וחי בעיר טוֹיוֹנָאקָה שנמצאת במחוז אוסאקה. בשיעור של יום שישי, ביקשתי משיממוטו סנסיי לצפות בהדגמה של שמוליק, טימור וערן, כדי שיוכל לתת להם משוב לקראת ההכנות שלהם לדאן 4 באייקידו.

שיממוטו סנסיי הסכים מייד, ובאמצע השיעור ביקש מכל המתאמנות והמתאמנים לשבת, וההדגמה התחילה. כל אחד מהמדגימים בחר בנושא שיש לו חשיבות בזמן התירגול, וגם בחיי היומיום. טימור ביקש להדגים את עיקרון הקבלה והשחרור, ערן את עיקרון זרימת האנרגיה, ושמוליק ביקש להדגים הכלה ושמירה על בן הזוג.

בסיום ההדגמות, שיממוטו סנסיי ציין שהוא התרשם עמוקות הן מההדגמות והן מהנושאים שנבחרו, וביקש שעד סוף השיעור, ננסה כולנו להתאמן תוך מתן תשומת לב לשלושת הנושאים גם יחד. ההתרגשות וההתפעמות שלו נראו הייטב לעין, וכמובן שגם אני לא יכלתי להסתירן.

אתמול לאחר השיעור, שיממוטו סנסיי קרא לי ואמר לי שהוא חשב על ההדגמה שהתקיימה ביום שישי, ושלדעתו אין צורך שידגימו שוב, ושההדגמה היא כבר המבחן עצמו אותו הם עברו מעל לכל קריטריון וציפיה. טימור, שמוליק וערן הם ראשוני המתאמנים אצלנו שקיבלו דאן 4, וגם הראשונים שהפכו מתלמידים, לתלמידים שהם גם מורים...

בקרוב אמצא זמן לשבת עם כל אחד ואחד מחתני השמחה והכבוד, ונשוחח על מטרות משותפות, על רשמים ועל שאני מציע להם להתמקד בו בתקופה הבאה עלינו לטובה. זו הזדמנות מצויינת לחשוב על מהות הרעיון של הוראה, למידה, התפתחות אישית, קבוצתית, חברתית, והתפתחות האמנות שלנו. כיצד האייקידו באמת יכול להיות לאמנות, ומהי משמעותה של הוראת אמנות...

נהדר להיות כאן ולחלוק באירוע המרגש עם שנים-עשר מתאמנים (ומתאמנת :-) ) מהדוג׳ו שלנו, ולאסוף ולצבור מתנות אייקידו רבות בהן נחלוק עם כל חברי/ות הדוג׳ו שלנו בישראל ממש החל מהימים הקרובים.

מזל טוב, טימור סֶנְסֶיי, שמוליק סֶנְסֶיי, ערן סֶנְסֶיי.
תודה על האמון ועל החברות העמוקה והנפלאה.

התמונות הבאות באדיבות גילוש - חבר לעבודה של נעמה שמבקר כאן, ועירית אשתו של ערן. תודה רבה על התמונות הנהדרות.

תחילת שיעור - עם שיממוטו סנסיי

מתאמנים באהבה ובהנאה בדוג׳ו של שיממוטו סנסיי

שיממוטו סנסיי בעת הדגמת השפעת הלך הרוח והיציבה על האייקידו שלנו

מתאמנים ומתאמנות


טימור לקראת ההדגמה שלו שהנושא שלה הוא קבלה ושחרור

שמוליק לקראת ההדגמה

שמוליק מדגים הכלה ושמירה על בן הזוג

ערן לקראת ההדגמה שלו בנושא: זרימה של קי

ערן מדגים

השיעור של יום שישי בבוקר, מסתיים תמיד במעגל תודה

מקפל את ההקאמה

תמונה קבוצתית בסיום השיעור



יום ראשון, 9 ביולי 2017

גָמַאן 我慢



image source: http://www.soulsurf.de/


מייד לאחר שקיעת השמש אתמול בחופה היפה של יפו, המקור הפלאי ממנו מגיעות הפתעות העולם, העניק לי מחזה מסכם לשבוע שעסק במושג היפני גָמַאן. זו היתה המחשה כה יפה, והעין והלב לא משו ממנה למשך שעה ארוכה. שלושה צעירים, שני בחורים ובחורה, רקדנים מעולים, אולי של אוהד נהרין, שהרי מרכז סוזן דלאל נמצא ממש מעבר לכביש, רקדו בחשיכת החוף לאור ירח בוהק שכוסה לעיתים בעננים.

הם נעו בתנועות מסונכרנות, מהפנטות, וללא מילה. במים הרדודים, בגלים שהיכו בהם, התפתלו זה על גבי זה וזה בזה, התגלגלו ונשאו והחליקו וצללו ועלו ושאגו ושוב היו שקטים, וְנַסּוּ וחזרו, והמשיכו להתאמן ולרקוד, ואי אפשר היה לדעת האם הם משחקים, או מתאמנים, או רוקדים, והאם זה קטע מתואם מראש או אילתור שביטא את מלוא כשרונם. הם לא הופיעו מול קהל, אלא פשוט לעצמם, ואולי כן היו מודעים לעיניים של האנשים הספורים שישבו בסביבה. או שלא.

בשלב מסויים, הרקדנית נותרה רק עם חלקו התחתון של בגד הים שלה, וזה היה טבעי, ונכון, וכאילו כלום לא התכוון וכוון שם. אך היתה שם אהבה. הם לא עצרו אפילו לרגע כדי להתאושש מהמלח בעיניים, מהבוץ באזניים, מצריבת מי הים בגרון, מהמאמץ העצום של הריקוד הנהדר שלהם. אי אפשר היה לראות עליהם קושי כלשהו בזמן שרקדו ביופי, ובמגע כמעט מתמיד זה עם זה, בקצף הגלים, ובהיעלמויות קצרות אל תוך מי החוף המעורבבים בחול.

הם פשוט נראו נהנים ומלאי חיים, והאמנות הגדולה שלהם זהרה. היכולות שלהם והכשרון שלהם הגיעו שם אל הקצה, לכאורה ללא מאמץ, אך בוודאי, בהתגברות עצומה, אם כי פניהם וגופם אמרו ״זה עניין של מה בכך״.

וזו משמעותו וביטויו של גמאן.


גָמַאן, פירושו התגברות על קשיים תוך שמירה על מבע פנים נינוח, וגוף שלא מראה את הקושי. כמובן, בהתאם למצב, חשוב מאוד לבטא רגשות, לבכות ולשתף בקשיים, אך ההיכרות שלנו מפעם לפעם עם גמאן, מאפשרת לנו לאסוף בסלסלת הנפש שלנו ״גמאנים״ קטנים פה ושם, כאשר אפשר להתאמן עליהם תוך שמירה על אנושיות. כך, ייתכן שיתאפשר לנו לאזור את תעצומות הנפש והגוף, הנדרשים כאשר עלינו להיות חזקים למען אחרים ולמען עצמנו, או למשל למען ההתקדמות שלנו באמנות שדורשת אימונים תובעניים.

גמאן הוא איחוד והתכה משותפת של המושגים סבלנות, איפוק, אצילות, נינוחות, התגברות, כבוד, אני, התחשבות, ענווה, שקט ותמיכה. כאשר הַהַמְשָׂגָה נעלמת והתועלת נשכחת, נולדת מהותו של גמאן. גמאן מבלי להפגין גמאן. גמאן תוך שיכחה שיש כאן גמאן. 

כיום המושג ״גמאן״ משמש בשפת היומיום, אך במקור, הוא היה מושג בודהיסטי שתיאר את התגברות הנזירים על הקשיים העצומים בחיי נְזִירוּת. תודה לכל יַקִּירָי, חברי וחברות הדוג׳ו, וְחֲבֵרָי האהובים על שבוע של תירגול משותף של נושא זה שמאתגר אותי ושידוע לי שאני רק בתחילת הגשמתו.