יום שישי, 29 ביולי 2016

זאנשין



זָאנשִׁין 残心 הישארות התודעה עם סיום טכניקה, בשאיפה להיות נוכח, ולהרחיב את תשומת הלב החל מעצמנו ומהתוקף שנוטרל ובהמשך לסביבה כולה.

מדגים: המורה שלנו לאייקידו (נראה צעיר אבל השנה לפי הספירה היפנית הוא חוגג שמונים) - שיממוטו סנסיי, דאן 8 אייקיקאי.

הדגמה במקדש טֶנְקָאווָה - מחוז נָארָה - יפן.

יום חמישי, 21 ביולי 2016

ריקוד שמיימי  天舞

שִׁימָמוֹטוֹ קָצוּיוּקִי סנסיי


משהו שכתבתי בסתיו של 2006


בביקור האחרון שלנו ביפן, נסענו להתאמן אצל מורה בשם שִימָמוֹטוֹ סנסיי. שיממוטו סנסיי הוא דאן 7 (כיום הוא כבר דאן 8) באייקידו ולמד ישירות מהמייסד. בנוסף לכך הוא ראש מקדש הזן שוֹסֶנְגִ׳י בעיר טויונאקה שבמחוז אוסאקה. איזה שילוב נפלא - נזיר זן ומורה לאייקידו.
האייקידו שהוא הדגים ולימד היה עוצר נשימה ומרגש. דרך הלימוד שלו היתה כה נעימה וחברית. הוא הסביר בשקט בשקט. לעיתים בלחש. חזר שוב ושוב על המשפט - "בצע את הטכניקה שלך בדממה של גוף ונפש". בטכניקות שלו היה קסם של תנועה שההרמוניה שבה היתה ברמה של ריקוד שמיימי.

שיממוטו סנסיי הזמין אותנו לאחר האימון אל ביתו ששוכן בצמוד לדוג׳ו ולמקדש. לאחר שהמשפחה כולה אירחה אותנו כיד המלך, הוא העניק לכל אחד מאיתנו שי - דף עם קליגרפיה שהוא כתב במכחולו וכן מגבת גדולה שעליה כתובה בכתב ידו המילה 舞  מַאִי = ריקוד.

בשפה היפנית, יש מילים שונות המתארות ריקוד. אך לדברי שיממוטו סנסיי, יש מילה מיוחדת במינה שמשמעותה היא אמנם ריקוד, אך ריקוד יחיד במינו. המילה היא "מאי". זהו ריקוד השונה מריקודי בילוי או הופעה. ההבדל הוא בכך שאותו "מאי" הוא לא ריקוד למען עיניהם של צופים אלא למען רוחו של הרקדן עצמו או למען אלוהיו.

אפשר למצוא מַאִי בטבע במעופן של ציפורים, בעלי שלכת המסתחררים לענן יפהפה ברוח הסתיו, בשחייתם השלוה של דגי הקוֹי בבריכות המקדשים של יפן...


צילום ענן זרזירים - אריאל לשינסקי - מקור

משהו ביצירה של רב-אמן מביא אותנו לעיתים לחוות חוויה נוגעת ללב, כאילו חזינו בתופעת טבע מרגשת.

הייתי רוצה שתראו את האייקידו של שיממוטו סנסיי...

יום רביעי, 20 באפריל 2016

מה השתנה?

הלב התרחב אתמול בזמן שיעור הנשק השבועי. בדוג׳ו שלנו, לצד הדברים הקבועים, אני נהנה לעיתים לאפשר לנו להתנסות גם בנושאים או ברעיונות שונים מהרגיל, ולעיתים אף משונים. שבירת השיגרה ושינויים שכאלה, מחוללים לעיתים חוסר נוחות או בלגן אירעי. אני מאוד אוהב לראות כיצד הדוג׳ו - שהוא בעצם האנשים שבו - מגיב, מכיל ולרוב גם מתפתח בזכות השינוי.

שינויים, בלבול ולעיתים אף תרעומת שעולה, יכולים להיות גם דבר נהדר. עבורי, הם כמו ריקון מגירה מלאה ב״שמונצעס״ על הרצפה: כמעט תמיד בסופו של דבר אני מאושר לגלות משהו שמזמן מזמן חיפשתי ואף שכחתי ממנו. זה מה שקרה אתמול.



אז מה השתנה? למשך תקופת נסיון, הכנסנו אי מוזר לאמצע שיעור הנשק: עשרים דקות של תירגול חופשי לגמרי. שלושת מדריכי הקבוצה בזמן זה עסוקים בסיעור מוחות ובתירגול נושאים מתקדמים, בעוד ששאר המתאמנים בקבוצה, מחפשים לעצמם נושאי אימון עצמי, זוגי או קבוצתי.

מה נחפש? הנה כמה נושאים שעולים בעיני רוחי; תשעה נושאים לחיפוש ולגילוי בעשרים הדקות החופשיות הללו, ואחד נוסף - עשירי - שהוא אולי החשוב ביותר:
  1. מה מסקרן אותך?
  2. מה מאתגר אותך?
  3. מה קורה כשיש לך ביד בוקן או ג׳ו ומשעמם לך או שאין לך שום השראה. מה נולד מזה?
  4. את מעלותיו של תירגול עצמי.
  5. את ההכרח ללמוד ולגלות דברים גם בעצמך ומבלי שינחו אותך.
  6. שאפשר ללמוד אפילו בישיבה בעיניים עצומות והאזנה לקולות, לצעדים, לפגיעת כלי הנשק זה בזה.
  7. שישיבה והתבוננות במתקדמים או במתחילים גם היא מלמדת.
  8. שתירגול תנועה אחת וליטושה עשויים לשנות את כל האייקידו שלנו.
  9. ששהייה במצב בו ״אין לי מושג מה לעשות עם עצמי עכשיו״ יכולה להניב פרי, ועד לשיעור הבא, אולי יצוצו בלבך רעיונות שיגרמו לך לחשוב: ״או! על זה אני אתאמן בזמן החופשי שיהיה לי בשיעור הבא״. 
  10. שכל הדברים שכתבתי כאן עשויים להיות כאין וכאפס לעומת מה שגילית בעצמך.


האם האי אכן שומם כפי שהוא נראה? כאמור, הלב התרחב אתמול בזמן שהתבוננתי במתאמנים בעודם מעבירים את עשרים הדקות החופשיות שבאמצע שיעור הנשק. אפילו צילמתי סרטון וידאו קצרצר כדי שאזכור את הרגעים הללו. נראה שהרבה יותר מהר משציפיתי, האי ״השומם״ הזה שבאמצע השיעור, כבר החל להיות פורה:



לשלוט בשלושת קופי התודעה @(^_^)@
ניכר היה אתמול שבזמן עשרים הדקות של התירגול החופשי, כולם התאמנו בשמחה ובהנאה, אך כמובן ייתכן שיש מי שהדבר מסב לו תסכול כלשהו או אכזבה. ראשית: גם תסכולים ואכזבות הם דבר חשוב באימון שלנו. זהו דבר ידוע הייטב לכל מי שהולך בכל דרך ארוכה. אחד הדברים שאי אפשר לדרוש מתלמידים, הוא אמון וכבוד. אלו הם דברים בהם זוכים ולא מקבלים בכפיה. כאשר יש לך ספק, תמיד אפשר לבקש מהמורה שלך שיספר לך את שמאחורי ההחלטות שלו. ייתכן שהמורה יסביר, וייתכן שיבקש ממך שתנסה להבין בעצמך. בדוג׳ו שלנו, החלטות לרוב נעשות לאחר מחשבה מעמיקה והתייעצות ולא כלאחר יד. כדאי לזכור, שמורים לעיתים מבקשים מהתלמידים לעשות דברים שנראים בתחילה תמוהים, אך לאחר תקופת מה, מתבררת הסיבה להם.

ואפשר גם להציע ללמוד מחכמת שלושת הקופים היפנים העתיקים:


לחפש ולגלות את הטוב במה שרואים


ללמוד להקשיב לבעלי נסיון ולא לדעות נמהרות



להמתין ולאפשר למילים להבשיל בלב טרם יצאו מהפה שלנו -
ולא למהר לחוות דעה ולהתבטא בשיפוטיות

האייקידו הוא אמנות ההתמודדות וההסתגלות לשינויים, בין השאר, היא גם אמנות ההתמודדות עם שינויים בדרכי הוראה ולימוד. שיגרה היא כר פורה לא פחות מאותם מקרים בהם היא מופרת.
אשמח אם תאמצו גישה זו במסע המשותף שלנו לאורך הדרך הנהדרת הזו.

יום מקסים,
זאב

יום שני, 4 באפריל 2016

הבריחה

בשנת 1976, כאשר הייתי ילד בן שמונה בערך, היה לי חבר טוב בשם יובל שגר במרחק שני בתים מהבית שלנו. אחיו הגדול החל ל​למוד ג׳ודו​. אני זוכר שראיתי אותו לבוש במד​י ג׳ודו, משתעשע על הדשא בחצר שלו עם אחיו או עם חברים​. ​זמן קצר לאחר מכן, מבלי לשאול אותי יותר מדי שאלות, אמא שלי לקחה אותי אל אולם​ הג׳ודו העירוני. קיבלתי בגד אימונים לבן והתחלתי להתאמן. באותם ימים, רחובות היתה עיר שקטה יותר ובטוחה, ונהגתי ללכת ​לג׳ודו ​ברגל בעצמי מרחק של כחצי שעה ​בצעדי ילד.

די נהנתי מהאימונים. האוירה היתה נהדרת, המדריך היה נחמד מאוד, והילדים לא ניצלו את היותי קטן קומה וחלש מרובם. לאחר כחצי שנה, המדריך הודיע לנו חגיגית שבקרוב י​תקיים​ מבחן לחגורה צהובה, ושאנחנו נצטרך לזכור בעל פה את השמות היפניים של הטכניקות, ולבצע אותן לפי הוראה שלו.

השיעור הבא הגיע, ובמקום ללכת לחוג, צעדתי לי אל גבעות הכורכר הגבוהות, שם שיחקתי לי לבד והעברתי את הזמן. כך המשכתי לעשות גם בשבועות הבאים, עד שלבסוף אזרתי אומץ ו... לא​, לא​ חזרתי אל החוג​,​ אלא הודעתי לאימי שאני מעוניין להפסיק. שמרתי את בגד האימונים​ מתוך מחשבה שאולי יום אחד יהיה לי ילד שיעשה בו שימוש. לשמחתי זה התגשם, אם כי, הוא התאמן בסופו של דבר בחליפה יפנית טובה ולא בבגד הישן והמתפורר.


כאשר מלאו לי ​שש-עשרה,​ בשנת 1984 חזרתי בייתר שאת להתאמן באמנויות לחימה... ומאז ועד היום, כמעט בכל ערב, אני שמח לקוד קידה בכניסה אל​ הדוֹג׳וֹ, ולהתאמן או ללמד. ​כאשר מגיעה "עונת המבחנים"​ אל הדוג׳ו ​שלנו, אני נזכר בבריחה הגדולה שלי מחו​ג הג׳ודו. נזכר ​ומסביר לעצמי ולחברי ​הדוג׳ו את המשמעות של המבחנים באייקידו.

יום שישי, 1 באפריל 2016

חזרה


מייסד האייקידו אמר, שכאשר דברים לא מסתדרים לנו, טוב לחזור אל היסודות.

כאשר דברים לא מסתדרים לי בלב, אני נוטה לחזור אל עצמי, ולצאת להליכה ארוכה, או לשהיה לבדי במקום כלשהו, ולחשוב בשקט, להיות אני, עצמי והעולם. כמה מהדילמות הגדולות ביותר שהיו לי, נפתרו לאחר הליכה ארוכה. זכורה לי במיוחד הליכה של יותר משלוש שעות, תחת מטריה ברחובות קיוטו בלילה גשום אחד. הליכה שבסופה היתה לי נחישות לעשות מעשה, ולהחליט דבר אשר היה לי קשה ומפחיד לעשותו. לשמחתי, השנים שעברו מאז, לימדו אותי שההחלטה היתה נכונה. אני חושב שהשעות הללו לצלילי סוליות הנעלים שלי על המדרכה הרטובה במשך שעות ארוכות, איפשרו לי לחזור עמוק עמוק אל הלב, ואל הבנה כנה של מה שבתוכו.

מנהרת הזן של זֶנקָאי

מנהרת הזן של זֶנקָאי
תרגום לעברית: זאב ארליך 2016 ©


זֶנקָאי היה בנו של סמוראי. הוא נשלח לעבוד באֶדוֹ (טוקיו של היום) בשירות אחד הפקידים הגבוהים שם. לא עבר זמן רב, והתגלה שהוא ואשתו של הפקיד הפכו לזוג נאהבים. הפקיד שלף את חרבו, אך זנקאי שהיה מיומן באמנות החרב, התגונן, והרגו.

נמלטו זנקאי ואהובתו מהעיר אֶדוֹ, נדדו ברחבי יפן, וכדי שלא לרעוב הפכו לגנבים. ככל ששהו השניים יחדיו, הלך ומאס זנקאי בתאוות הבצע ובחמדנות של בת זוגו, ולבסוף עזבה ונדד הרחק משם אל מחוז בּוּזֶן (צפון האי קיוּשוּ), שם הפך לקבצן נודד.

שנים רבות עברו, אך מעשיו בימי צעירותו הציקו לו, והוא ביקש לכפר על עוונותיו. באיזור מגוריו היה צוק גבוה, בו עבר משעול הרים מסוכן וצר שגבה את חייהם של רבים. זנקאי החליט להקדיש את עצמו לחפירת מנהרה דרך הצוק, שתאפשר חצייתו ללא סכנה.

כך, במשך שלושים שנה, קיבץ זנקאי אוכל ונדבות ביום, ובלילות הוא חפר ללא לאות. כך הצליח לחפור מנהרה מרשימה באורך של כשלוש-מאות מטר, בגובה של שישה מטרים, וברוחב של תשעה מטרים. הוא העריך שנותרו לו עוד כשנתיים של עבודה, כאשר הופיע בפניו יום אחד בנו של הפקיד ההרוג. הוא היה לוחם מיומן, אשר הקדיש את חייו לאימונים ולחיפוש הרוצח בכדי לנקום את דם אביו.


"אתן לך את חיי ברצון" אמר זנקאי. "אך אנא ממך, הרשה לי בבקשה לסיים את מלאכתי. משאסיים את חפירת המנהרה, תוכל להרגני."
המתין הבן לסיום החפירה. עברו שבועות וחודשים, והוא מאס בהמתנה חסרת מעש, והחל לסייע לזנקאי. משעברה שנה, הוא נמלא הערצה לנחישותו ולאופיו של זנקאי.

לבסוף, הושלמה חפירת המנהרה, ואנשים החלו לעבור דרכה בביטחה ובנוחות. "ערוף את ראשי," אמר זנקאי, "מלאכתי תמה."
פנה הבן אל זנקאי, ובדמעות בעיניו אמר לו "הכיצד אוכל לערוף את ראשו של מורי?"





המנהרה המתוארת בסיפור נקראת אָאוֹ-נוֹ-דוֹמוֹן (המנהרה הכחולה 青の洞門). היא נמצאת ביפן, במחוז אוֹיטָה, באי קיוּשוּ, על צוק המשקיף אל נהר היָמָאקוּנִי. היא נחפרה לפני כמאתיים וחמישים שנה על ידי הנזיר הנודד זֶנקָאי, אשר הקדיש שלושים שנה מחייו לחפירתה. מאז ימי זֶנקָאי, המנהרה הורחבה לשם מעבר כלי רכב, אך עד היום נותרו בה קטעים בהם אפשר לראות את סימני כלי עבודתו של זֶנקָאי, וכן פתחים המשקיפים אל התהום ואל הנהר, את הפתחים זנקאי פער בקיר בכדי לתת לאור ולאויר להיכנס.

יום חמישי, 31 במרץ 2016

אוּצִ׳י דֶשׁ​ִי 内弟子

אוצ׳י דשי בדוג׳ו באיוואמה - יפן
למקור התמונה הקלק/י כאן

בעשורים האחרונים, המושג ״אוּצִ׳י דֶשׁ​ִי״ נשמע יותר ויותר, ונראה שהוא גם עובר תהליך שינוי בהתאם לאורח החיים הנהוג במדינות השונות ולקידמה. במקור, אוצ׳י דשי היה מושג יפני שתיאר תלמי​ד ​ש​מקדיש עצמו לחלוטין למורה שלו, לאמנות, ולדוג׳ו. ללא מועד סיום.

תלמיד שכזה​,​ ​גר לרוב בדוג׳​ו א​ו בביתו של המורה. מכאן משמעו​ת​ המושג​: ​אוּצִ׳י 内 פנימי, דֶשִׁי 弟子 חניך​.​ לצד מילוי מטלות שונות וטיפול מלא בכל צרכי הדוג׳ו והמורה, הוא ז​ו​כה ל​הדרכה אישית​ וליחס מיוחד מהמורה ומהמדריכים. התלמיד מחויב להשתתף בכל פעילויות הדוג׳ו.

​אוצ׳י דשי מקבל מהר יחסית תפקידי הוראה וניהול בדוג׳ו, והוא מתלווה למורה כשהלה יוצא ללמד או להדגים מחוץ לדוג׳ו.

כיו​ם המשמעות של המושג ״אוצ׳י דשי״ היא בעלת משמעות רחבה יותר וגמישה. קיימים מקומות בהם אפשר להתקבל לתכנית אוצ׳י דשי בהתאם לאורח החיים המודרני - לתקופות של ימים, שבועות, חודשים או לתקופה לא מוגבלת.

שיטות החניכוּת האישית, שוליית אמן ואוצ׳י ד​שי, ה​יו נהוגות בעבר יותר מאשר בעולם המודרני, ובאותם ימים, זו היתה בעצם הדרך היחידה והמסורתית להפוך למורה לאייקידו, לרופא, אמן​, ​אומן​ או מומחה​ כמעט בכל תחום.​ בספר המעניין ״נערה עם עגיל פנינה״, אפשר לקרוא אודות הגישה הזו שהיתה רווחת באירופה. בספר המצויין, מסופר בין השאר על חיי השוליה של הצייר ההולנדי הנודע וורמיר.

אין חוקים וכללים ברורים לגבי השימוש במושג ״אוצ׳י דשי״. אך מקובל שהזכות ​(ויש שיאמרו מעמסה) לאפשר לתלמידים להפוך לאוצ׳י דשי, שמוּרָה לרוב למורים וותיקים לאמנים שעוסקים שני​ם רבות בתח​ום שלהם. כמו כן, חיי אוצ׳י דשי מוגדרים לרוב כחיי תלמיד בדוג׳ו, בבית המורה או בצמוד לדוג׳ו, כשהם מקדישים עצמם לא רק לאימונים, אלא גם למילוי מגוון מטלות שנסובות בעיקר סביב ענייני הדוג׳ו.