יום ראשון, 9 ביולי 2017

גָמַאן 我慢



image source: http://www.soulsurf.de/


מייד לאחר שקיעת השמש אתמול בחופה היפה של יפו, המקור הפלאי ממנו מגיעות הפתעות העולם, העניק לי מחזה מסכם לשבוע שעסק במושג היפני גָמַאן. זו היתה המחשה כה יפה, והעין והלב לא משו ממנה למשך שעה ארוכה. שלושה צעירים, שני בחורים ובחורה, רקדנים מעולים, אולי של אוהד נהרין, שהרי מרכז סוזן דלאל נמצא ממש מעבר לכביש, רקדו בחשיכת החוף לאור ירח בוהק שכוסה לעיתים בעננים.

הם נעו בתנועות מסונכרנות, מהפנטות, וללא מילה. במים הרדודים, בגלים שהיכו בהם, התפתלו זה על גבי זה וזה בזה, התגלגלו ונשאו והחליקו וצללו ועלו ושאגו ושוב היו שקטים, וְנַסּוּ וחזרו, והמשיכו להתאמן ולרקוד, ואי אפשר היה לדעת האם הם משחקים, או מתאמנים, או רוקדים, והאם זה קטע מתואם מראש או אילתור שביטא את מלוא כשרונם. הם לא הופיעו מול קהל, אלא פשוט לעצמם, ואולי כן היו מודעים לעיניים של האנשים הספורים שישבו בסביבה. או שלא.

בשלב מסויים, הרקדנית נותרה רק עם חלקו התחתון של בגד הים שלה, וזה היה טבעי, ונכון, וכאילו כלום לא התכוון וכוון שם. אך היתה שם אהבה. הם לא עצרו אפילו לרגע כדי להתאושש מהמלח בעיניים, מהבוץ באזניים, מצריבת מי הים בגרון, מהמאמץ העצום של הריקוד הנהדר שלהם. אי אפשר היה לראות עליהם קושי כלשהו בזמן שרקדו ביופי, ובמגע כמעט מתמיד זה עם זה, בקצף הגלים, ובהיעלמויות קצרות אל תוך מי החוף המעורבבים בחול.

הם פשוט נראו נהנים ומלאי חיים, והאמנות הגדולה שלהם זהרה. היכולות שלהם והכשרון שלהם הגיעו שם אל הקצה, לכאורה ללא מאמץ, אך בוודאי, בהתגברות עצומה, אם כי פניהם וגופם אמרו ״זה עניין של מה בכך״.

וזו משמעותו וביטויו של גמאן.


גָמַאן, פירושו התגברות על קשיים תוך שמירה על מבע פנים נינוח, וגוף שלא מראה את הקושי. כמובן, בהתאם למצב, חשוב מאוד לבטא רגשות, לבכות ולשתף בקשיים, אך ההיכרות שלנו מפעם לפעם עם גמאן, מאפשרת לנו לאסוף בסלסלת הנפש שלנו ״גמאנים״ קטנים פה ושם, כאשר אפשר להתאמן עליהם תוך שמירה על אנושיות. כך, ייתכן שיתאפשר לנו לאזור את תעצומות הנפש והגוף, הנדרשים כאשר עלינו להיות חזקים למען אחרים ולמען עצמנו, או למשל למען ההתקדמות שלנו באמנות שדורשת אימונים תובעניים.

גמאן הוא איחוד והתכה משותפת של המושגים סבלנות, איפוק, אצילות, נינוחות, התגברות, כבוד, אני, התחשבות, ענווה, שקט ותמיכה. כאשר הַהַמְשָׂגָה נעלמת והתועלת נשכחת, נולדת מהותו של גמאן. גמאן מבלי להפגין גמאן. גמאן תוך שיכחה שיש כאן גמאן. 

כיום המושג ״גמאן״ משמש בשפת היומיום, אך במקור, הוא היה מושג בודהיסטי שתיאר את התגברות הנזירים על הקשיים העצומים בחיי נְזִירוּת. תודה לכל יַקִּירָי, חברי וחברות הדוג׳ו, וְחֲבֵרָי האהובים על שבוע של תירגול משותף של נושא זה שמאתגר אותי ושידוע לי שאני רק בתחילת הגשמתו.

יום ראשון, 25 ביוני 2017

הַאֲחָדָה



השבוע נהנתי במיוחד משורה בשיר נהדר, שחברה טובה הכירה לי באור חדש. השיר נקרא הַאֻמְנָם, והוא מאותם שירים שמתנגנים ברדיו בשעות שקטות, והנגינה והשירה הנעימות, מסיחות לעיתים את דעתנו מהמילים ומהמשמעויות. השיר מופיע גם תחת השם ״את תלכי בשדה״. חיברה אותו לאה גולדברג הנפלאה. השורה ששבתה את ליבי היא:


וְיִרְחַב בָּךְ הַשֶּׁקֶט כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן

”הַאֲחָדָה“, היא הנושא השבועי שלנו לשיעורי האייקידו בדוֹג׳וֹ הממוזרן שלנו ובדוג׳ו של חיי היומיום. התירגול שלנו באייקידו מלמד אותנו, שהיכולת להרפות את הגוף ואת הלב מולידה שקט. השקטה פנימית זו, מהדהדת החוצה ״כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי״ הנוכחות שלנו.

כאשר רוגעים הדחפים והשאיפות האישיות, ועימם גם השיפוטיות וההַמְשָׂגָה, מתפוגגת מעט השְׁנִיּוּת, ומתפנה מקום להיווצרותה של הַאֲחָדָה.

צמד מילים נוסף משך את עיני ואת ליבי בשיר המופלא הזה, וגם הוא נוגע בנעם במהות האימון שלנו:


נָשׁוֹם וְרָגוֹעַ

נעים לדמיין או לראות את אורה הנעים של שמש מאחורי ענן. הזהר שלה מבהיר את שוליו ביופי עדין ומיוחד.

הַאֲחָדָה, היא אחדות מלאה בה נעלמים הביטויים ״אני משתלב עם...״ או ״הוא משתלב עימי״. אין עוד אתה ואני, והשניות נעלמת כליל. נָשׁוֹם וְרָגוֹעַ ופנה מקום להתמזגות, שיוצרת האחדה. 


האחדה שמולידה ישות או רעיון, תהליך ויצירה. האזינו ליפי קולה של חוה אלברשטיין שמפליאה לשיר כל מילה ומילה ברגש, ובעדינות ענווה.




האמנם | לאה גולדברג 1943

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחְשׂוֹף כַּף רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת, 
אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם. 

אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת 
עַל כְּתֵפַיִךְ חָזֵךְ צַוָּארֵךְ וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן. 
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּךְ הַשֶּׁקֶט 
כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.

וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשׁוֹם וְרָגוֹעַ, 
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב, 
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ, 
וּמֻתָּר וּמֻתָּר לֶאֱהֹב. 

אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. 
לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט 
הַשְּׂרֵפוֹת בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם. 
וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת 
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים כְּאַחַד הָאָדָם. 


תמונת העננים מעל לעיר קיוטו היא מהבלוג שבקישור.

יום שני, 1 במאי 2017

לְזֵכֶר



חַרְצִית לְבָנָה
וְלְזְמַן-מָה
מַזְמֵרָה מְהֻסֶּסֶת



白菊にしばし逡巡らふ鋏かな (与謝 蕪村 1716-1784)
しらぎくにしばしためらうはさみかな

הייקו שנכתב לפני כמאתיים וחמישים שנה. פרי מכחולו ועדינות נפשו של המשורר היפני יוֹסָא בּוּסוּן (1716-1784).

ביפן, פרחי חרצית לבנה מוקדשים לזכר מנוח.
תרגום לעברית: זאב ארליך 2017©

יום חמישי, 20 באפריל 2017

מסר מילד בן 9


אין דברים כאלה. איזו בגרות. מסר שקיבלתי אתמול מילד בן תשע. המבוגרים שבינינו יכולים לקבל ממנו שיעור. כולנו.



יום ראשון, 16 באפריל 2017

צבעי יסוד

מקור האיור: https://sozai-good.com/archives/14036 
משהו שכתבתי לפני כשתים-עשרה שנים, כשקזו היה עדיין בגן עירוני ״רגיל״. לאחר מכן הוא עבר לגן של בית הספר הפתוח, וכעת הוא בתיכון של אותו בית ספר.

ציור ראשון: לפני כמה ימים הגננת ביקשה לדבר איתי. מה העניין שאלתי אותה?

בסבר פנים רציני היא הודיעה לי שלקזוקי יש קשיים בפעולות מוטוריות עדינות. (קזוקי שבונה דגמים בלגו ננסי, יוצר עבודות קרמיקה עם מיהו ועוד נפלאות...). 

במה זה מתבטא? שאלתי אותה.

היא הסבירה לי שכולם בגן קיבלו דף שעליו מצוייר משולש. הילדים התבקשו למלא את המשולש בצבע, ורק קזוקי התעקש לקשקש במרכזו של המשולש.

הסברתי לגננת שאין לו שום בעיה אבל היא החליטה שאני מגונן עליו.

חזרנו הביתה, ציירתי שני משולשים על דף. אחד אני מילאתי בצבע ואחד הוא.

כבר במסיבת חנוכה בגן חשתי דחייה מהאופן בו הילדים ממש תוכנתו כמו רובוטים למלא את תפקידם במסיבה. גם אז, קזוקי סירב בכל תוקף להיות חלק מהקנוניה הזו והוא העדיף לבלות את המסיבה רוב הזמן על הברכיים שלי.

מדוע ילד חייב לעשות כל מה שהגננת קובעת? שאלתי את זה כשהייתי בגילו ואני שואל זאת שוב עכשיו.

מדוע חייבים למלא את המשולש? 

ציור שני: בדוג׳ו שלנו יש מתאמן שעוזר לי המון. יש לו יום הולדת מחר, והלכתי לקנות לו מתנה. הוא אוהב ליצור ולצייר, כך שחנות ציוד לאמנויות היתה בחירה טבעית ודי מהר מצאתי וביקשתי שיארזו לו עט יפה. גם כתיבה היא מכשרונותיו. המשכתי לשוטט בחנות, לקחתי בד קַנְבָס נקי, לבן, ממוסגר ומוכן לציור, הוספתי לו חמש שפופרות של צבעי שמן - שחור ולבן וצבעי היסוד (קִיהוֹן ווַאזָה), ולקינוח צירפתי לחבילה מכחול חדש.


כתבתי לו על כרטיסון ברכה: "מלא את זה כרצונך, יום הולדת שמח".

יום רביעי, 15 במרץ 2017

אייקידו בחיים האמיתיים - מאת קֶנְשׁוֹ פוּרוּיָה סֶנְסֶיי

בדוג׳ו של מייסד האייקידו, היתה תלויה הודעה גדולה ובה נאמר שהוא אוסר על אימון תוך התנגדות כוחנית זה לזה.

שאלת השימוש בכח והתנגדות, היא תמיד שאלת השאלות שמופיעה וחוזרת מפעם לפעם. מתאמנים שמתקדמים ומתחזקים מעט, מעוניינים ״לבחון״ את הטכניקות שלהם מול אחרים. יש גם מתאמנים שנוטים להתגאות בהישגיהם או ביכולת שלהם. ומדי פעם רואים מתאמנים שכמהים אחר הכרה וכבוד על כל מה שהם השקיעו עד כה באייקידו.




האימן על טכניקות הוא דבר שונה במהותו מטכניקות בתנאי אמת. כדי ללמוד כיצד לכתוב מאמרים וספרים, יש ללמוד ראשית כיצד לכתוב כל אות ואות, ולאחר מכן כיצד לכתוב מילים שלמות ומשפטים. כל זאת, בד בבד עם הרחבת אוצר המילים והידע שלנו. תירגול כל אלה, אינו נראה כלל כמו כתיבת מאמר או ספר, אך בלי לרכוש את המיומנויות הללו, לא נוכל לכתוב שום דבר משמעותי. כתיבה אמיתית היא פעולה אחרת, שמתחילה בראש שלנו ועוברת אל הנייר בעזרת העקרונות הבסיסיים והמיומנויות שרכשנו. כך גם באייקידו, בו הטכניקות שמבוצעות במצבי חירום, שונות מהותית מהאופן בו הן מתורגלות בדוג׳ו על רצפת מזרני הטטאמי. אייקידו אמיתי, הוא פעולה שונה לגמרי שמתרחשת בראש שלנו.

בחיים האמיתיים, אם אתה חושב שתוכל לפתור את בעיותיך על ידי הטלת היריבים שלך אל הקרקע בעזרת אִיקְיוֹ יעיל או בעזרת נִיקְיוֹ שיכאיב לפרק כף היד שלהם, אתה חי בעולם של חלומות. בקיצוניות השניה, אם אתה מדמיין כל הזמן שמישהו יתקוף אותך ותצטרך להיות מוכן תמיד לבצע טֶנְקָאן או אִירִימִי, ושעליך להיות מוכן כל הזמן להתקפה פתאומית עליך ברחוב, אינך חי כלל בעולם האמיתי.

כיום, עם כל כך הרבה טרוריסטים בכל מקום, יכולה להתפוצץ במפתיע פצצה, ובשבריר שניה כבר לא תהיה בחיים. מישהו עלול לרסס אותך בצרורות של יריות בשניה אחת בעודו חבוי במרחק בין ענפי עץ מבלי שתוכל אפילו להבחין בו. רעידת אדמה יכולה לגרום לאדמה להיפער לבלוע אותך ברגע. הרכבת בה אתה נוסע יכולה להתרסק בעודך יושב בה בנוחות ומנמנם. וירוס יכול לאכול אותך מבפנים עוד לפני שתספיק להבין מה קרה לך…
בעודנו יושבים וקוראים זאת, מטוס יכול ליפול מהשמיים ולהתרסק אל תוך הסלון בו הנך יושב בספה החביבה עליך, וכן הלאה וכן הלאה.

בחיים האמיתיים, ברוב הדרכים בהן אנו עלולים להיות מותקפים, כמעט שאין משהו שנוכל לעשות. אוייב יכול לדבר עליך מאחורי הגב ולסכסך בינך לבין חבריך. אדם אחר עלול לנסות לגרום לבוס שלך לפטר אותך, אחר יגנוב לך את בת או את בן הזוג שלך. תאגיד גדול עלול להרוס את הבית שלך ולקחת לך את הרכוש. בית העסק שלך עלול לקרוס, כי בצידו השני של העולם יש בצורת או שטפונות והשנה אין יבול שמשמש אותך לייצר דבר מה. הבוס שלך עלול לגנוב את כספי החברה ולברוח בהשאירו אותך ואת שאר העובדים חסרי כל… ויש עוד ועוד דוגמאות.
כיצד תוכל להטיל את כל אלה אל הארץ? כיצד תצליח לכופף להם את פרק כף היד? כיצד תוכל לגרום להם לעמוד מולך ולתקוף אותך בצורה ברורה ביוֹקוֹמֶן אוּצִ׳י או בקָטָטֶה דוֹרִי או באוּשִׁירוֹ ווָאזָה, כך שיהיה לך סיכוי כלשהו לבצע טכניקה כשלהי?

כאשר בת הזוג שלך אומרת לך ״אני צריכה חיים חדשים, להתראות״, כיצד תגן על עצמך? כשהבוס שלך יאמר לך ״אתה מפוטר!״, מה תעשה?

האייקידו יכול לפתור בעיות רבות בחייך, מכיוון שהוא מעניק לך עצמה, כח רצון ומיקוד בעת התמודדות עם בעיות בהן אנו נתקלים, אך כל זה אינו קשור כלל לאימון עצמו. מנקודת מבט זו, האייקידו הוא חסר תועלת לחלוטין.

כל עוד תתאמן עם המחשבה שהאייקידו הוא חסר תועלת, האימון שלך יהיה מצויין. כשאתה מתחיל לחשוב שהאייקידו הוא תרופת פלא לכל בעיותיך או שתהפוך באמצעותו לסופרמן, תנחל אכזבה גדולה, כי זו לא מטרת אימוני האייקידו. אימונים למטרת השגת כבוד ותהילה, יהיו החטאה גדולה וזילות מהות האייקידו, שכן האייקידו לא נועד להגשמת מטרות אנוכיות.

אפשר להתאמן באייקידו רק לשם אימון באייקידו. הדרך היחידה להמשיך ולהתמיד באימונים, היא רק כי יש בך אהבה לאייקידו ולא משום סיבה אחרת.

האם אתה אוהב את בת הזוג שלך כי יש לה כסף רב, או אולי בגלל שהיא אישה נחשבת ואתה מרגיש חשוב בזכותה? או כדי לזכות בסקס בחינם? או שאתה אוהב אותה כי היא מה שהיא. אני בטוח שאינך חושב שאם לא יהיה לה כסף, לא תאהב אותה יותר. כך זה גם עם האייקידו. זה בדיוק אותו הדבר.

אני מאמין שחייבים להבין את צורת האימון, ולאחר מכן להבין את הטכניקות ואת האופן בו הן פועלות, ולבסוף, להבין כיצד ליישם אותן בחיים האמיתיים. רוב רובנו נמצאים עדיין בשלב לימוד האל״ף בי״ת.

חשוב שמתאמנים מתחילים יבינו את התנועות, את האיזון ואת הצורה. במשך הזמן, האימון נעשה בהדרגה יותר ויותר עצמתי, אך אם תשים דגש על עצמה כבר בראשית אימוניך, ייווצר תוהו ובוהו בדוג׳ו ואף אחד לא ילמד שום דבר. כולם יהיו נוקשים וחסרי גמישות. זהו ההיפך הגמור מהכיוון אליו אנו שואפים בלימוד אייקידו.

כדי להיעשות לחזק, עליך להיעשות לסלע - הוא אינו מתנגד אך גם אינו זז מבלי שיפעילו עליו עיקרון או שימוש נבון בכח. השאלה שלי היא, האם הנך רוצה בחיים שלך להיות מקובע כסלע? או שברצונך להיעשות לחופשי ולנוע כמו הרוח...

בעולם האמיתי, שלום הוא רק שלום. אהבה היא רק אהבה. כשאתה יושב ומתרגל מדיטציית זן, זו פשוט ישיבה ותו לא. כשאתה מתאמן באייקידו, זה פשוט אימון אייקידו. אני חושב שזה קשה מאוד להבנה.

לכן יש להתאמן עוד, ועוד להתאמן.


פורסם במסר היומי שנכתב מדי יום ביומו (לפחות) באתר האינטרנט של הדוג׳ו של קנשו פורויה סנסיי (עליו השלום) בתאריך 20 בנובמבר 2002. תורגם לעברית על ידי זאב ארליך. כל הזכויות שמורות 2017©️

יום שלישי, 7 במרץ 2017

האבן שבאמצע - מוקדש לפורויה סנסיי

פוּרוּיָה סֶנְסֶיי עליו השלום - שהיה חבר ומורה יקר, סיפר לי פעם אודות סוד גדול בדוג׳ו שמקורו בסוד מעניין מעולם אדריכלות הגנים המסורתיים במקדשים ביפן.




פורויה סנסיי סיפר לי, שקיים סוד בתכנון בריכת נוי קטנה בגן יפני עם דגים גדולים בצבעי זהב, כתום, לבן ואפור שנהוג לגדל בגנים יפניים. הדגים נקראים קוֹי 鯉.  כשבריכת הנוי קטנה, דגי הקוֹי נוטים להישאר כולם באותו איזור, וכתוצאה מכך, גופם מתנוון וחייהם קצרים. כדי למנוע זאת, נהוג להציב אבן גדולה במרכז, מה שגורם  לבריכה להיראות בצורת טבעת שמנה או דוֹנָאט, ונוצר מסלול עגול שלאורכו הדגים שוחים. כך הם ישחו וישחו, ויגדלו להיות חזקים ובריאים רק בזכות הצורה של הבריכה. כך ניתן לעודד את גדילתם והתפתחותם של דגי הקוי אפילו בבריכה קטנת ממדים.


פורויה סנסיי הוסיף, כי לעיתים, לפני שהוא לימד בשיעור אייקידו, הוא תהה כיצד יוכל להציב אבן זו במרכז האימון של התלמידים שלו, כך שהיא תגרום להם לצמוח ולהיות חזקים.
האבן הזו שבמרכז האימון, היא לדבריו, מה שהוא אהב לכנות ״לב אכפתי״ - "caring heart". כפי שסביב לאבן בבריכה גדלים דגי קוי בריאים, כך סביב ליבו האכפתי של המורה, גדל דור של מתאמנים מעולים.


היום לפני עשר שנים הלך לעולמו בפתאומיות אחד האנשים היקרים לי ביותר, אדם שהיה לי למורה, לחבר ולמקור השראה גדול באופן בלתי יתואר. פורויה סנסיי היה מורה לאייקידו שחי בדוג׳ו שלו, כומר זן, מומחה לתרבות יפן (בוגר הרווארד בתחום זה), ובעל הבנה וידע מעמיקים ורחבים ביותר באמנויות יפן. הידע שלו בתחום היה גדול לפחות כגודלו של האוסף של יצירות האמנות, הקליגרפיות, החרבות, כלי טקס תה ועוד. 

פורויה סנסיי חיבר והוציא לאור את הספר הטוב ביותר שאני מכיר אודות רוח האייקידו והדוג׳ו, ואני ממליץ בכל ליבי לרכוש אותו. הוא נהג לכתוב מדי יום ביומו באתר האינטרנט שלו מסר לתלמידיו בדוג׳ו שלו וברחבי העולם. וזה עוד לפני שהיו בלוגים ויומני אינטרנט. המסר היומי העניק הצצה מרתקת לחכמתו ולידע שלו ומאות ואולי אלפי אנשים ברחבי העולם ציפו לקראתו מדי יום. הוא גם נהג לעיתים להתכתב מעל גבי האיטרנט באופן ציבורי עם אנשים ששאלו אותו שאלות, ולא היסס גם לעיתים לנזוף בהם נזיפות נמרצות.

היינו חברים ואהבתי אותו אהבת נפש, אך יותר מזה, הוא היה לי למורה והוא התייחס אלי כאל תלמידו. למרות שמעולם לא נפגשנו, היה לו אכפת ממני לא פחות ממורים ששהיתי במחיצתם. נהגנו להתכתב ולשוחח בטלפון, ובנוסף לעצות חכמות באלף ואחד נושאים שקשורים לניהול הדוג׳ו וחיי אייקידו, הוא מדי פעם שלח לדוג׳ו שלנו במתנה קליגרפיות מיוחדות פרי מכחולם של נזירי זן מיפן.

חודש לפני שהיינו אמורים להיפגש בדוג׳ו שלו, הוא באמצע שיעור אייקידו התמוטט ונפטר מיידית. הביקור אצלו בדוג׳ו בלוס-אנג׳לס לא בוטל, והפך לסמינר אייקידו לזכרו.