יום ראשון, 5 ביולי 2015

המתחילים המומחים

הטלפון מצלצל, ומעברו השני של הקו נמצא בחור שמעוניין ללמוד אייקידו. הוא מבקש להגיע לאימון, ואני מבקש לדעת האם יש לו מושג כלשהו לגבי האייקידו. ״כן״ הוא עונה לי, ״קראתי, ראיתי, התאמנתי פעם....״. מה זה אייקידו? אני שואל אותו, וכהרף עין הוא עונה: ״אייקידו היא אמנות לחימה שמלמדת אותנו כיצד לנצח את היריב על ידי ניצול כח ההתקפה שלו נגדו״. כל כך הרבה פעמים שמעתי את הפרשנות המוטעית הזו.

אני עונה לו שארבעה מושגים שהוא הזכיר, אינם נמנים עם מאפייני האייקידו: נצחון, יריב, ניצול ונגד. באייקידו לא ״מנצחים״ אף אחד. אין באייקידו מנצח ומפסיד, ולכן אין באייקידו גם ״יריבים״. אנחנו גם לא ״מנצלים״ אלא מצרפים. מצטרפים או משלבים, ובטח שלא ״נגד״ אלא למען.

הוא שותק שתיקה קצרה ומבולבלת. אני מציע לו להקדיש ערב אחד ולשבת על הספסל בדוג׳ו בזמן שאנו מתאמנים. אם יגיע, אשמח לשבת לידו ולהסביר לו מעט אודות הגישה הנהוגה באימונים.


יום שני, 29 ביוני 2015

הקדמות ואיחורים

לפני מספר שנים היו בדוג׳ו שלנו בימי שישי בבוקר שני שיעורי מבוגרים. השיעור הראשון היה שיעור חרב שהסתיים בשעה עשר. בהפסקה בין השיעורים נהגנו לשבת ביחד וללגום קפה עם כיבוד קליל, ולאחר מכן בשעה עשר וחצי, לימדתי אייקידו.

בקבוצת שיעור החרב, היו כשבעה או שמונה מתאמנים. נהגתי להגיע אל הדוג׳ו כחצי שעה לפני תחילת השיעור כדי לארגן אותו מעט, להתלבש ולהיות מוכן בזמן, וכן כדי לאפשר למי שרוצה להגיע מוקדם ולהתאמן באופן חופשי. למרות האפשרות להגיע מוקדם, ברוב המקרים, התלמידים הגיעו כחמש או עשר דקות לפני תחילת השיעור וקרה מדי פעם שאחד או שניים איחרו איחור קל.

לאחר מספר חודשים, מספר המאחרים הלך והתרבה, ולמרות שהמלצתי למתאמנים להגיע מוקדם ולהתאמן עוד לפני שהשיעור מתחיל, הם התעלמו מבקשתי זו והמשיכו להגיע ברגע האחרון או אף להגיע באיחור.

יום שישי אחד ראיתי שהשעה כבר חמישה לתשע ועוד אף אחד לא בא. חזרתי אל חדרי, החלפתי את בגדי האימון בבגדים רגילים, ויצאתי מהדוג׳ו. בדיוק כאשר יצאתי, אחד התלמידים עלה במדרגות הדוג׳ו ושאל אותי למעשי. "אני הולך לקניות בשוק" עניתי לו.

חזרתי אל הדוג׳ו עם פירות וירקות טריים מהשוק לקראת השעה עשר. הכנתי כרגיל קפה לכולם, ישבנו ביחד, שתינו ואכלנו. לא דיברתי כלל על מה שאירע זה עתה, ושיעור האייקידו של עשר וחצי התקיים כרגיל.
מאותו יום, אף אחד לא איחר יותר לשיעורים של ימי שישי.

קורה שמאחרים לשיעור, אבל כאשר זה הופך להרגל, הדבר מבטא זילזול. ישנם מתאמנים בדוג׳ו שלנו שעובדים עד שעה מאוחרת וכלפיהם אין לי שום טענות, אלא רק הכרת תודה והערכה עצומה על שלמרות שעות העבודה הקשות שלהם הם מגיעים לאימון. אבל תלמיד שללא כל סיבה משמעותית מאחר באופן קבוע לשיעורים, לא יקבל ממני התייחסות שהוא רוצה ומצפה לקבל ממני כמורה. עד שישנה את הרגלו זה.

לשמחתי, רוב המתאמנים בדוג׳ו שלנו מגיעים בזמן, אבל בין מעט המאחרים, יש שאינם טורחים אפילו להתנצל. אם איחרת לשיעור, אין צורך בהסברים, אין צורך בתירוצים, אלא פשוט להגיד סליחה על האיחור. אם האיחורים נובעים מאילוצים שונים, אשמח אם אדע על כך כדי שאוכל להתיחס בהבנה.

אימון פורה במיוחד הוא אימון אשר אליו הגעת מספיק מוקדם כדי להתאמן עוד לפני שהשיעור החל, ולאחר מכן נשארת לאחר האימון לתירגול נוסף של הדברים שלמדנו היום. לשמחתי, מספר תלמידים בדוג׳ו שלנו מיישמים באופן קבוע את הגישה הזו. בכל אמנות שאנו רוצים ללמוד, חשוב מאוד לסגל לעצמנו הרגלים שיתמכו לנו בלמידה ולא הרגלים שנובעים מעצלות ומניהול זמנים לקוי. מאז שהתחלתי להתאמן בשנת 1984 ועד היום, כאשר אני מלמד או הולך להתאמן בסדנה או בדוג׳ו של המורה שלי ביפן, אני כמעט תמיד משתדל מאוד להגיע לפחות חצי שעה לפני תחילת השיעור ולהפיק כמה שיותר מהאימון.




יום ראשון, 28 ביוני 2015

שלוש וחצי לגימות של אייקידו

האימונים אצלנו לאחרונה מוקדשים לאתגר תודעתי: נסיון ליישם באייקידו שלנו את מהות שלוש וחצי הלגימות של טקס התה היפני. לאחרונה למדנו דבר מעניין שאפילו בין מתאמני טקס התה היפני, מעט מאוד יודעים אותו: מדוע לוגמים שלוש וחצי לגימות לפני שמעבירים את ספל התה אל האורח הבא.

מצאנו לכך גם הקבלה לאייקידו: משמעות וסיבה אפשרית לכך שבאימוני אייקידו, כל אחד מתאמן בתורו ארבע פעמים לפני שמתחלפים בתפקידים.


הלגימה הראשונה מיוצגת על ידי המושג קוּ. קו הוא אַיִן. הלגימה הראשונה היא מפגש ראשוני עם הטעם, הניחוח והתחושה.

באייקידו, הדבר שקול לתחושה הראשונית שבביצוע טכניקה עם בן הזוג.


הלגימה השניה היא מִי. מי, או טעם ביפנית, הוא מודעות להתפשטות הטעם בחלל הפה ובלב שלנו.

באייקידו, בפעם השניה בה מבצעים את הטכניקה, חשוב לשים לב לאיכות ולתחושת המגע שלנו עם בן הזוג וכן לנקודות המגע שלנו עם הקרקע.


הלגימה השלישית מיוצגת על ידי המושג שִׁין. שין פירושו גוף. תשומת לב לאופן בו הגוף כולו מושפע מהחוויה.

באייקידו, בביצוע השלישי של הטכניקה, חשוב לשים לב לאופן בו הגוף כולו מושפע מהטכניקה, וכן לאופן בו הגוף של השותף לאימונים מושפע.


הלגימה הרביעית היא חצי לגימה והיא נקראת רֶן. פירוש המושג רן הוא המשכיות, והסתפקות בחצי לגימה מסמלת התייחסות והתחשבות בזולת - למען הזולת.

באייקידו, הפעם הרביעית - לפני שמתחלפים בתפקידים, מוקדשת לשותף שלנו לאימונים. אני משתדל שהטכניקה תבוצע למענו, למען איכות האימון שלו וכמובן למען שלומו והנאתו. אולי בשלוש הפעמים הראשונות הייתי מרוכז מדי בעצמי... כעת אנסה להיות כל כולי למענו.

מִיהוֹ, שלומדת ביפן בביקורים שלנו שם טקס תה, למדה לאחרונה מהמורה שלה את הסוד הקטן הזה אודות משמעות שלוש וחצי הלגימות, וכמו תמיד, נפלא בעיני למצוא שוב עד כמה משותפים העקרונות של כל אמנות ואמנות במסורת היפנית וכיצד האמנויות כולן שזורות זו בזו.

סודות אמנות אחת, פותחים שערים חדשים בתירגול אמנויות אחרות. שלוש וחצי הלגימות של טקס התה מיושמות באייקידו בשני רבדים נוספים. על כך בהמשך ברשומה נפרדת שתוקדש לנושא.
האם תוכלו בינתיים לומר מהם לדעתכם אותם שני רבדים נוספים?

יום שישי, 26 ביוני 2015

סנדל בראש




התלמיד שמנהל את המורה:
קורה שתלמידים חושבים שהם מבינים יותר טוב מהמורה שלהם כיצד לנהל את הדוג׳ו. יש להם לרוב גם השגות כלפי גישתו של המורה להוראה. בעזרת מניפולציות שונות הם מנסים להשפיע על המורה, והתככניים שבהם, נוהגים אף לאסוף סביבם מספר חברים שנסחפים אחר ה״הגיון״ שבטענותיהם.

לפני כחמש-עשרה שנה, ניגש אלי בסוף אחר השיעורים תלמיד חדש, וביקש לדבר איתי. הוא סיפר שיש לו תואר שני בהוראה וחינוך, ושהוא מבקש לומר שאני לא יודע ללמד.

קרה פעם שכעסתי על תלמיד בדוג׳ו שלנו. למחרת קיבלתי ממנו אימייל, בו הוא כתב לי שהוא מכיר אנשים אחרים שהיו מגיבים למעשיו יותר ברוח האייקידו ושלא הייתי צריך לכעוס עליו כל כך. לשמחתי, עברו שנים מאז אותו מקרה, ואותו תלמיד נמצא כיום בדוג׳ו שלנו, ולפני מספר ימים אף נזכרנו שנינו באותה תקרית מביכה והתלוצצנו על זה בחופשיות. אותו תלמיד עבר תהליך חשוב ומשמעותי, והוא הבין בעקבות התקרית הזו, שאם הוא רוצה ללמוד בדוג׳ו, הוא צריך פשוט להיות תלמיד, ולא לקבוע עבור המורה שלו כיצד עליו להתנהג. 



הקוף שמאלף את המאלף:
פסלון הנֶצוּקֶה המיניאטורי הזה עשוי שנהב, והוא עוצב בידי האמן שוּזָאן, (המאה ה18) שהצליח לגלף בו יופי והבעות מלאות חיים. הפסלון ההומוריסטי מציג מאלף קופים וקוף שהתחלפו במידות גופם. הקוף קיבל ממדים של אדם ואילו המאלף נהייה קטן והוא יושב על כתפו של הקוף. 

אני חושב שהפסלון הזה, הוא תזכורת נהדרת לכל אחד מאיתנו, ךכף שאדם צריך לדעת את מקומו ולדעת להיות תלמיד או מורה ולא להיות בטוח כל כך שהוא מבין יותר טוב ממורו כיצד צריך להתיחס אליו. 

הקוף המאלף יוצא מהדוג׳ו:
בנוסף להומור שהפסלון הנהדר הזה מביע, הוא גם משמש לנו תזכורת ואזהרה לבל ניתן ל"קוף" לאלף את המאמן. אפשר למצוא לזה דוגמאות רבות מחיי היומיום. לדוגמא, בחינוך הילדים שלנו. ילדים רבים מצליחים לשלוט ביד רמה בהוריהם, ובעזרת מניפולציות, הם משיגים כמעט כל העולה ברוחם. כך גם לעיתים בחברות בהן העובדים מתחילים לנהל את המנהלים, ולגרום להם לנהל את החברה או את המפעל ניהול כושל. כמובן, ברור שהורים לא מתיחסים אל הילדים כאל קוף, ולא מתיחסים אל עצמם כאל מאלפים, וברור שגם מנהל בחברה, הוא לא מאלף קופים. זוהי רק מטאפורה כמובן, וכך יש לראות אותה, אבל המטאפורה הזו מלמדת אותנו שיעור חשוב. 


כמובן, שוב אני חוזר, התלמידים בדוג׳ו הם לא קופים באילוף! ברור שכך הוא, וטוב שכך הוא. ולכן, אני חושב שחשוב מאוד שמורה יהיה פתוח לקבל ביקורת מהתלמידים ולשמוע את דעתם. בהתאם לכך, חשוב שתלמיד ידע, שלעיתים כעס מצד המורה, אינני מבטא זילזול או חוסר אהבה וכבוד.



סנדל בראש:
גם מייסד האייקידו כעס לעיתים, גם כבוד הרב עשוי לכעוס כעס רב על חסידיו. היו מקרים בהם נזירי זן זכו להארה רוחנית דווקא בעקבות חבטת סנדל בראש מהמורה שלהם. לאחרונה, תלמיד בדוג׳ו שלנו שלא הקפיד על כללי האטיקט, הכעיס אותי מאוד. כתבתי לו שהתנהגות שכזו איננה מתאימה לדוג׳ו שלנו ו"רמזתי" לו באופן חד משמעי שאני אגיב בחומרה אם זה יימשך. התלמיד נעלב וכעס. כאשר סיפרתי לו על מורים ביפן המסורתית, שהיו מסוגלים לחלוץ סנדל ולחבוט בו במצחו של התלמיד, הוא מייד "קפץ" ואמר לי "אנחנו לא ביפן העתיקה, וכיום תלמיד ילך למשטרה אם יוכה". אמרתי לו; אתה לא מבין. כיום, ברור שלא אכה אותך. במאה ה-21, ה״סנדל בראש״ הוא האימייל הכועס שקיבלת.





אינני מאמין כמובן ביחסי קוף ומאלף, ובכלל אני נגד אילוף קופים ומופעי בעלי חיים, אך חשוב לי מאוד שתלמידים ידעו את מקומם כתלמידים, ושהמורה ידע את מקומו כמורה וכמתווה הדרך. חשוב לי שתהיה תקשורת בריאה, וטוב שתהיה ביקורת הדדית ודלת פתוחה לדיון מנומס ותרבותי. אבל כל אחד צריך לדעת את מקומו ואת מידתו.

צילום פסלון הקוף והמאלף, לקוח מספר נהדר שקניתי בביתן היפני שבמוזיאון בלוס-אנג׳לס. ספר עבה וגדול מידות והוא מתעד אוסף אדיר של פסלוני נֶצוּקֶה זעירים וחלקם נדירים ביותר. הנֶצוּקֶה, הם פסלונים קטנטנים, מניאטורות יפאניות, העשויות לרוב שנהב, עץ, עצם, או חומרים קשים אחרים. הפסלונים הקטנטנים הללו משמשים בעיקר כתליון לארנקים או חפצים שהונחו בתוך הקימונו או על האובי - אבנט המשי הרחב שמהדק את הקימונו. עיצוב הנצוקה הוא מיוחד ומרשים במיומנות המופלאה של דיוק ויופי בפרטים, בגודל מזערי, אך גם בדמות הנצוקה עצמו אשר לרוב מייצגת רעיון כלשהו - בודהיסטי, מזל, חיה אהובה, הומור, מסר נסתר ועוד. מחירם של נצוקה איכותיים יכול להגיע לעשרות אלפי דולארים, אך אפשר גם לרכוש נצוקה במחירים סבירים יותר. האוסף שלי נמצא כולו בתוך תמונות בספרים וכן בצילומים שצילמתי במוזיאונים שונים בעולם.

אינני טיפוס אספן, ואני מעדיף לאסוף את הרעיונות ואת הידע על פני צבירת החפצים עצמם.

יום חמישי, 25 ביוני 2015

נחת אייקידואית

בשבועות האחרונים יצא לי לפגוש תלמידים של תלמידי הדוג׳ו שלנו, ואפשר היה לראות בבירור את ההתפתחות המרשימה של כל דוג׳ו ודוג׳ו ושל כל אחד מהמורים הצעירים ותלמידיהם  המסורים.

טימור גאידרוב מלמד ביבנה, ובתלמידיו משתקפים היטב השקט הרצינות שלו. תלמידיו מגיעים תמיד לסדנאות שלנו ולאירועים המיוחדים, ונפלא לראותם עימנו כמשפחת אייקידו מורחבת. סבלנות, מסירוּת ואמון מלא בדרך, הם המאפיינים של טימור ושל הדוג׳ו שלו.


טימור






סשה לטיאגו מלמד בראשון-לציון, ומאז היה תלמיד מתחיל, תמיד התאפיין בהבנה מהירה של הטכניקות ושל גישת האימון של האייקידו. סשה מעניק השראה לתלמידיו, ואחד מהם - בחור מבוגר בשם אריה הפתיע אותי כשהיה עוד תלמיד מתחיל, ונתן לי חוברת שהוא הכין, ובה מתועד בפרירוט רב עם מלל וצילומים צבעוניים, כל מה שהוא למד מאז התחיל את דרכו אצל סשה ועד לקיו 5.


לפני שבועיים במהלך הסמינר, אריה נתן לי שוב חוברת מודפסת ובה תיעוד כל נושאי האימון שלו עד קיו 4. מעולם לא נתקלתי ביסודיות כזו אצל אף מתאמן. בחוברת הוא מגדיר עצמו ״טירון אייקידו״. פשוט נפלא.


סשה

רונן מילר הוא לב גדול, לב רחב שניחן בכנות רגישה. הדוג׳ו שלו פועל בתל-אביב והוא עבר מספר מקומות ושינויים והתפתחות בלתי פוסקת בהקדשה עצמית מוחלטת ובהקרבה רבה. בסמינר של שיממוטו שיהאן, התאפשר לי להכיר תלמיד חדש שלו - בחור נהדר בשם טל, שלמרות היותו ממש מתחיל, הגיע לסמינר של שיממוטו סנסיי. בתחילה צפה בשיעור, ולאחר מכן אף השתתף באימונים. אדם מקסים שבוודאי יהיה לאחד מעמודי התווך של הדוג׳ו של רונן. בהצלחה.


רונן

הראל אברוצקי העניק לדוג׳ו שלו קפיצת דרך של ממש. כולם מתאמנים בשקט וברצינות וביציבה מרשימה, ומבלי לתקן זה את זה, וממש התהוותה אווירה של דוג׳ו של אייקידו. אפילו חתולת רחוב - מושבניקית חמודה אבל לא פראיירית משתתפת שם באופן קבוע באימונים. לידיעת כל העכברים. ראיתי אותה מכסחת באמצע האימון לוחם הישרדות וותיק :)


הראל

איתמר זדוף הגשים חלום. הוא תלמידו הראשון של שיממוטו שיהאן, שפתח בברכתו דוג׳ו מחוץ ליפן. מקלט בשכונה שקטה בכרכור הפך לכּוּר אייקידו עם ליבה שכבר קורנת אור אייקידואי נהדר. שיהאן ביקר בדוג׳ו שלו והעניק שיעור מרגש לאיתמר ולתלמידיו שאירחו אותו באירוח שמשפחת הקיסרות היפנית לא ראתה. הכור בכרכור.


איתמר יד ביד לתמיד עם שיממוטו שיהאן

עופר דונחין מבאר-שבע ייסד דוג׳ו שהוא התגלמות הגשמת חזון מייסד האייקידו - גשר של זהב בין עמים ובין תרבויות. הדוג׳ו פועל בבית הספר הדו-לשוני, ומתאמנים בו במסירות וברצינות מרשימה ביותר ילדים ערבים ויהודים. בשנה הקרובה תיפתח שם גם קבוצת  מבוגרים. עופר התאמן שנים רבות בארה״ב, בישראל ובהולנד. כעת הוא עובד כפרופסור באונ׳ בן-גוריון, ובענווה רבה הוא לשמחתי מסתפק בשנה האחרונה באימונים בדוג׳ו הצנוע שלנו ברחובות. תודתי לו על כך. כולי תקווה להמשך דרכנו המשותפת.


עופר

תודה רבה לכם אנשים יקרים. נפלא לראות את פריחת האייקידו בדוג׳ואים שלכם, ובד בבד את המשך הקדשתכם לאימונים אצלנו ברחובות. נראה שהדוג׳ואים של כולכם עברו את חבלי הלידה הראשוניים רוויי האתגרים, ועכשיו, כולכם על דרך בטוחה להמשך התפתחות והנאה עצומה שכרוכה בהגשמה עצמית והדדית בזכות אתגרי מלאכת הוראת האייקידו.

חברי הדוג׳ו ברחובות מסייעים רבות לכל הדוג׳ואים הצעירים בהדרכה, בהתחלפות, בתמיכה ובעצה טובה. הלב מלא ברגשי תודה.

יום ראשון, 21 ביוני 2015

״אני לא מסבירה יותר כלום״

לפני שנים, היתה אצלנו מתאמנת מצויינת שצברה וותק ונסיון, והחלה להסביר דברים רבים למתאמנים המתחילים עימם התאמנה. ההסברים הלכו ונעשו תכופים, עד שהתחלתי להעיר לה על כך. היא אמנם הסבירה פחות, אך עדין הערתי לה על כך שהיא מסבירה יותר מדי, עד שלבסוף היא הודיעה בתרעומת לחבריה: ״אני לא מסבירה יותר כלום״.

באימונים הבאים היא התאמנה ללא מילים ואף ללא ״רמיזות תנועתיות״. היא פשוט התאמנה מבלי להסביר, ותוך תקופה קצרה התחולל שינוי מרשים: האייקידו שלה השתפר פלאים, ובמקביל, אנשים שנרתעו להתאמן איתה בגלל ההרגל שלה לתקן, חזרו להתאמן איתה בהנאה ואף לעיתים ממש ביקשו להתאמן איתה.



כדאי לכולנו ללמוד מהשיעור שאותה מתאמנת למדה. ולדעתי גם לא רק באימונים.

שבוע טוב של אימונים נהדרים ושקטים,

זאב.

יום שבת, 13 ביוני 2015

זהירות: אל תאמר ״דֶשִׁי שלי״


דשי הוא לא בדיוק תלמיד:
בעולם האמנויות של יפן, המורה נקרא ״סֶנְסֶיי״ - 先生
אם יש לסנסיי תלמיד או תלמידים שמקדישים עצמם לאמנות ולתהליך הלימוד שלה עד שנוצרת מערכת יחסים קרובה ותחושת מחוייבות הדדית חזקה, הם נקראים ״דֶשִי״ - 弟子 אך אל לו לכנותם ״דשי״, ואל לו לכנות עצמו בתואר ״סנסיי״.

דֶשִי ואוּצִ׳י דֶשִי:
דשי אם כן, הוא חניך בעל תחושת מחוייבות חזקה לתהליך הלימוד וכן כלפי הקשר שלו עם מורו. בשפה העברית, דשי יכול להיקרא שולייה. היעשות לשולייה של מאסטר היתה פעם הדרך המקובלת ללמוד אמנות או לקבל כמעט כל הכשרה מקצועית. אוּצִ׳י דֶשִי הוא חניך קרוב ביותר למורו שמתגורר בביתו או בדוג׳ו וחייו מוקדשים במלואם לאמנות אותה הוא לומד, לדוג׳ו ולמורה שלו.

״יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא-פִיךָ״:
לאחר שמכירים את הצניעות והענווה שמאפיינים את תרבות היפנית, לומדים להיזהר מאוד בשימוש במושגים דשי וסנסיי. המורה שלנו - שיממוטו סנסיי, שביקר כאן השבוע, לימד אותנו אודות השימוש במושג דשי. הוא הסביר, שאם אני מציג מישהו כדשי שלי, אני בעצם מציג את עצמי באופן גאוותני להחריד כמורה גדול. הוא הסביר, שכאשר מורה מציג את תלמידיו בפני אחרים, מוטב שיכנה אותם ״חברי הדוג׳ו שלי״ או ״חניכים בדוג׳ו שלי״. ביפנית: קָיי-אִין (חבר רשום) או סֶייטוֹ (תלמיד / חניך).

אני לא סנסיי:
שיממוטו סנסיי סיפר שכל המורים הענקיים שלימדו אותו מעולם לא הציגו את תלמידיהם כ״דשי״. הם גם מעולם לא הציגו את עצמם כסנסיי. ביפן לא נהוג להציג את עצמך כסנסיי. ״אני סנסיי״ הוא משפט שקרוב לוודאי לעולם לא נשמע מפי מורה יפני.

ענווה כלפי עצמי, כבוד כלפי אחרים:
אמנם עלינו לנהוג בצניעות ובענווה, ובזהירות רבה כאשר משתמשים במילים סֶנְסֶיי ודֶשִׁי, אך כאשר מדברים אודות תלמידים של מורה אחר, אפשר בהחלט לכנותם דֶשִׁי ולכנות את המורה סֶנְסֶיי.

אם נסכם זאת בקצרה - כאשר מתייחסים לאדם אחר, נהוג לכבדו בתארים, אך כאשר מדברים על עצמנו, נהוג לנהוג בענווה המקובלת. אם אני מדבר בפני המורה שלי אודות תלמידים שלו, אני  מוסיף הדרת כבוד ומכנה אותם ״אוֹדֶשִׁי סָאן״. התוספת של ״אוֹ״ מעניקה נופך נוסף של כבוד ונימוס. ״סָאן״ פירושו מר או גברת.

סנסיי וקבוצה של דשי - מורה ותלמידיו