יום ראשון, 18 בנובמבר 2012

קידה ויהדות ותהיות יהודיות נוספות באייקידו


אַייקִידוֹ ויהדות - קידה ותהיות יהודיות נוספות באימון האייקידו.
מאת יצחק ליפשיץ
© 2012 כל הזכויות שמורות
יצחק ליפשיץ הוא ד"ר לפילוסופיה יהודית, רב - ראש ישיבה, וכן מורה לאייקידו - דאן 3 (אייקיקאי) www.aikidojo.co.il 
המאמר נכתב במסגרת קורס מדריכי אייקידו - יוני 2007

הקדמה:
האימונים באייקידו מעמידים בפני המתאמן הדתי מספר בעיות שזר לא יבינם. מטרת מאמר זה היא כפולה - לסייע בידי המתאמן הדתי להתמודד עם אותן בעיות מחד, ולהציג בפני המורה שאינו שומר מצוות את אותן בעיות על מנת שיתייחס בהבנה רבה יותר לבעיות תלמידיו הדתיים. הבעיות הן משני סוגים -  בעיות פרקטיות הנובעות מפעולות טקסיות באימון, או מאימון שבו מתאמנים נשים וגברים יחדיו, ובעיות הנובעות משאלות אמורפיות יותר - ההגות שעומדת בבסיס האייקידו ומעמד הגות זו. אתייחס לשני הסוגים בנפרד ובפרוטרוט, אולם תחילה הערה כללית. מרבית הרגישויות של המתאמנים הדתיים נובעות מן ההנחה שאייקידו היא אמנות לחימה שיש בה שורשים פגאניים ולייתר דיוק זיקת מייסדה אואשיבה מוריהי או-סנסאי לדת השינטו ובמיוחד לכת האומוטו קיו. אולם, מייסד האייקידו או-סנסאי, הצהיר פעמים מספר שלאייקידו אין זיקה דתית ומהותה היא אוניברסלית.


קידה
בהלכה קיימת רגישות רבה ומספר איסורים הכרוכים בקידה. קידה נתפסת כמחווה דתית והיא אסורה אף כאשר היא מיועדת לאל, אלא אם כן היא אינה נעשית על רצפת אבנים. החשש היה מקידה אל האבן עצמה. בחלק מן הקהילות האשכנזיות נעשית קידה בבתי כנסת, בימים נוראים. בקהילות אחרות אף בימים אלה לא נעשית קידה. אנשים דתיים רבים סבורים לפיכך שכל קידה אסורה, אולם זו טעות. המחווה של השתחוויה או קידה היוו אורח שכיח בעולם העתיק ויהודים לא נמנעו ממנו. התלמוד, למשל מבחין בין השתחוויה לאלילים האסורה כמובן, ובין השתחוויה לאדם שהיא מותרת, אלא אם כן מדובר באדם שמייחסים לו קדושה פגאנית: "`לא תשתחוה להם`, להם אי אתה משתחוה, אבל אתה משתחוה לאדם כמותך. יכול אפילו נעבד כהמן – תלמוד לומר `ולא תעבדם`" (סנהדרין סא ע"ב). פסיקה הלכתית של גדול הפוסקים באשכנז במאה הט"ו, נשענה על מקור זה והתירה להשתחוות בפני כמרים נוצריים:
אמנם מצאתי ממש כנדון זה העתקה תשובת מהר"ר יצחק מאופנהיים וז"ל: "על אודות הכומרים שיש להם צלם קבוע לפניהם בבגדיהם אם מותר לקום בפניהם ולהסיר הכובע? נראה לי שמותר להשתחות להם ולקום מפניהם ולהסיר הכובע נגדיהם, מאחר שאין עושין עצמן עבודה זרה ואינם נעבדים אלא מפני גדולתן שהם שרים".

השתחוויה(1) נתפסה כמחווה של כבוד לאדם ולא כמעשה של פולחן ולפיכך הותרה. הקידה למורה או לחבר באימוני אייקידו, אם כן, שהיא קידה שאין לה כל משמעות דתית פולחנית אינה אסורה. היא מחווה של כבוד למורה בלבד ולפיכך היא מותרת. גם הקידה לשומן או לאו סנסאי – אואשיבה, אינה מחווה דתית וכל משמעותה היא מחווה של כבוד בלבד ולפיכך היא אינה אסורה.

bowing image from shitoryu site 

מחיאת כפיים
בטקסים של שינטו מקובל ביפן למחוא כפיים, כאשר כף יד שמאל עולה מעט מעל כף ימין. מתבצעות שתי מחיאות קצובות המיועדות להודיע לאלים על נוכחות אדם במקום. זו מחווה של כבוד לאלים ומשמעותה פולחנית במפורש. מחווה זו, למרות שאין לה מקור בתלמוד, היא אסורה. ההלכה אינה מגדירה את המעשים הפולחניים האסורים, והם תלויים לחלוטין בנוהג הפגאני המקובל, יהא אשר יהא. כך, למשל, הגדיר הרמב"ם את איסור עבודה זרה: "עבודות הרבה קבעו עובדי כוכבים לכל צלם וצלם ולכל צורה וצורה ועבודת זה אינה כעבודת זה כגון פעור שעבודתו שפוער אדם עצמו לו ומרקוליס שעבודתו שיזרוק לו אבנים או יסקל מלפניו אבנים והרבה עבודות כגון אלו תקנו לשאר צלמים, לפיכך הפוער עצמו למרקוליס או שזרק אבן לפעור פטור עד שיעבוד אותו דרך עבודתו שנאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" (רמב"ם, הלכות עבודת כוכבים, פרק ג, הלכה ב).


אימון מעורב
בהלכה יש רגישות גבוהה לכללי צניעות בין גברים ונשים. חלק מן ההלכות הכרוכות בהלכות צניעות אוסרות מגע גופני כלשהו. תפיסת ההלכה כפשוטה אינו מאפשר אימון מעורב. למרות זאת אני מבקש להציע פתרון למתאמן החפץ להתאמן בקבוצה מעורבת, חרף הלכה זו.
המקור להלכה האוסרת קשר גופני עם המין האחר הוא הפסוק בתורה המבטא את היחס האסור במלים "לא תקרב" שהובן כדבר מה נוסף מעבר לקיום יחסי מין מלאים. אולם לא כל יחס לזולת יכול להיכלל במלים "לא תקרב". רק קרבה כזו שטעונה במשמעות מינית היא זו שנאסרה. יחסים שבין רופא ולקוחה אינם אסורים משום שמשמעותם אינה מינית. בדומה לכך הותרה חשיפה גופנית של רוחצות בבריכה לעיני מציל, משום שהוא פועל אז כאיש מקצוע. (2) זו גם הסיבה שאנשים דתיים רבים אינם נמנעים מלחיצת יד בין המינים. האיסור הוא נגיעה של חיבה בלבד, כלומר נגיעה בעלת קונטציה מינית, ולא נגיעות מסוג אחר. אלא שלהבדיל מן המקרים הקודמים, יש, לדעתי, להתייחס בהבנה למתאמן שנמנע מאימון מעורב. פוסקים רבים מורים על קודים מחמירים של צניעות ואלה אינם רואים בעין יפה אימון משותף שבחלקו מחייב מגע גופני שאינו מקובל בחברה הדתית.


בעיות של השקפה
אייקידו איננה אמנות לחימה העומדת בזיקה ישירה לכת האומוטו קיו, כאמור, ואינה מוגדרת באופן מוצהר ככזו בעלת משמעות דתית. ברם אין ספק שלאייקידו מסר רוחני. האם מסר זה עומד בסתירה לערכי הדת היהודית ולאמונתה? ובכן, תחילה על ערכי מוסר. באייקידו משתדלים לשמור על אתיקט יפני שמשוקעים בו ערכי כבוד רבים. ערכים אלה, לא רק שאין בהם סתירה לערכי היהדות אלא שהם עולים בקנה אחד איתה. המתאמן באייקידו יוצא נשכר מן הערכים הרבים – כבוד לזולת, כבוד למורה וכבוד למקום. באייקידו לומדים גם להיות סבלן, למדים שליטה עצמית וויתור, ענווה וצניעות. כל אלה רק מיטיבים עם המתאמן מן הבחינה היהודית. אולם יש הטוענים שאמנות האייקידו מושפעת מהשקפה של זן, של עולם חסר מטרה השואף לרוגע והרמוניה. שלא כמו ביהדות, אין באייקידו מטרה של התקדמות בלתי פוסקת אל האל, אלא מטרה להגיע אל האין, או אף אל המוות. לדעתי, אף אם מטרות אלה חלפו בראשו של או סנסאי, אואשיבה מוריהי, מטרות אלה אינן מושגות אלא אם כן המתאמן מודע אליהן ושואף אליהן. המתאמן יכול להתאמן באייקידו תוך שאיפה להגיע למטרות יהודיות. ניתן לציין כדוגמא את דברי הרמב"ם: 
המעשים מתחלקים לארבע קבוצות בהתאם להתבוננות בתכליותיהם: מעשה שווא או מעשה משחק או מעשה לבטלה או מעשה טוב ויפה... מעשה משחק הוא מעשה שמתכוונים בו למטרה שפלה, כלומר, שמתכוונים בו לדבר לא הכרחי ולא מביא לתועלת רבה, כמי שרוקד לא לשם התעמלות... למעשה זה קוראים בלי ספק "משחק". זה שונה בהתאם למטרותיהם של העושים ושלמותם. כי יש דברים רבים שהם הכרחיים, או מועילים מאוד בעיני אנשים, ואינם נחוצים כלל בעיני אחרים, כגון ההתעמלות למיניה השונים, שהיא הכרחית להתמדת הבריאות כראוי בעיני מי שיודע את מלאכת הרפואה, וכגון הכתיבה שהיא רבת תועלת בעיני אנשי החוכמה. לכן מי שעושה מעשי התעמלות שבהם הוא מבקש בריאות, כגון משחק בכדור, היאבקות, איגרוף ועצירת הנשימה, או מעשים שבהם הוא מבקש את הכתיבה כגון חידוד הקולמוסים והכנת הנייר, (מעשהו) יהיה בעיני אנשים בורים מעשה משחק, ובעיני החכמים אינו משחק. (3) לדברי הרמב"ם, האדם הוא המעניק את המשמעות לפעולותיו ולמעשיו. הרמב"ם תפס את מעשי ההאבקות כסוג של התעמלות שהחכם נוקט אותה למטרות בריאותיות, וככאלה, להאבקות משמעות חיובית. אין ספק שמי שמתאמן באייקידו למטרות חיוביות, המטרות הללו הן שמעצבות את פעולותיו והן שמעניקות להן את הערך המתבקש.



[1] רבי ישראל איסרלין, תרומת הדשן, סימן קצז. כן ראה שו"ת מהר"ם אלשקר סימן עו: "לא אסרו אלא המשתחוה לע"ז עצמה אבל המשתחוה לעובד ע"ז אינו אסור".
[2] הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, אבן העזר ח"ד סימן סב.
[3] רבי משה בן מימון, מורה נבוכים, חלק ג פרק כה, תרגם מיכאל שורץ, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב, תשס"ג, עמ` 508.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה